העולם מציע מגוון של דרכים לטייל: לצעוד במישור, לטפס על הרים, לשוט בים וגם לנהוג. החלום שלי בטיול הזה היה לעבור מסע של נהיגה דרך מדבריות (יוטה ונבדה) בארצות הברית. נקודת היציאה היתה לאס וגאס והסיום תוכנן להיות בסן פרנסיסקו, אך להבדיל מהדרך המקובלת של נהיגה בכבישי אוטוסטרדה לכיוון מערב אל קליפורניה, המסלול בו בחרתי הינו בלתי שגרתי. אורכו הינו כ- 2,000 ק"מ, עם יציאה מהעיר לכיוון מזרח וצפונה תוך חציית אזורים נידחים יחסית, בדרך U.S. Route 50 אשר הוגדרה ע"י מגזין "לייף" כ- “בודדה ביותר בארה"ב". אך לא תמיד "בודד" זה דבר רע: מסע כזה מהווה חופשה בראש שקט באמת – מבלי להתקל בגורם שיפריע לכם על אם הדרך.
החודש הוא ינואר, בעיר וגאס חמים יחסית בשעות היום, אך תחזית מזג האויר מספרת על ימים קרים מאוד באזורי ההרים והמדבר (הרבה מתחת לאפס). יש להתלבש בהתאם וכפי שגיליתי מאוחר יותר, אסור לוותר על כפפות עבות וכובע מחמם המכסה גם את האוזניים - בטמפרטורות בהן אתקל, הסרה שלהם אפילו למספר בודד של דקות גורמת לכוויות קור. לדרך שכזו, לטעמי האישי מומלץ לשכור רכב אמריקאי, כזה עם מנוע גדול אשר "משייט" בנינוחות וללא מאמץ, במרחקי הנסיעה הללו, מושב נהג גדול ורך אינו מעניש אותך גם לאחר נהיגה בת 8-9 שעות ביום.
פארקים בחודש ינואר – תענוג לצלמים
המסע התחיל בצהריים, בכביש המהיר (15) לכיוון צפון מזרח, בנייני העיר מתחלפים במרחב הפתוח אותו מנקדים מידי פעם קקטוסים גדולים. לאחר כשעתיים של נהיגה, הנוף המדברי מתחיל לקבל גווני סלע אדומים ותוואי השטח הופך להררי יותר. הערב יורד, מקום הלינה הראשון נמצא בעיירה ספרינגדייל, קר וחשוך בחוץ, כתמים שחורים גדולים מקיפים את המוטל. השכמה מוקדמת בבוקר והצצה החוצה מגלה כי הכתמים הללו הפכו להרי סלע אדומים, אותם מתחילה השמש להאיר במחזה מרהיב.
הקור בחוץ מקפיא את הגוף עם טמפרטורות מתחת לאפס ולאחר דקות חימום ארוכות של מנוע הרכב, אני יוצא לנסיעה קצרה עד לפתחו של פארק "ציון". הדרך העוברת בינות לקירות הקניון, ממלאה את העין בצבעי חום אדום של סלע ונטיפי קרח לבנים של מים אשר קפאו בדרכם מטה. הפארק ריק ממכוניות (בניגוד לעונת הקיץ השוקקת) וכל נקודות החניה בצד הכביש פנויות לשימושכם, כך שניתן לצלם ככל שאוותה נפשכם.
הכביש לכיוון מזרח עולה ומתפתל אל חלק ההר הגבוה, עובר דרך מנהרה צרה באורך 1.7 ק"מ אשר נחנכה בשנת 1930 ומשם מתפתל דרך גבעות סלע בגווני צהוב, כתום וחום, שם אני מבחין בכמה צבאים מקפצים במציאות ולצדם אינדיאנים מקומיים בדמיון. לאחר מכן, הנוף הצבעוני מתחלף בשדות שלג משובצי עצים ועדר ביזונים (אשר כמעט ונכחדו מהנוף האמריקני) דוהר במרחבים. התחנה השניה הינה "ברייס קניון", להבדיל מקודמו, הנסיעה בפארק מתבצעת על ראש הר הסלע ולא בתחתיתו, כאשר כביש הפארק מפונה משלג ומסביב יערות מושלגים ונוף פתוח למרחקים. גם כאן, הדרך חפה כמעט ממכוניות ובכל נקודת עצירה אל מול הנוף, יש שקט ושלווה.
הנוף בינואר יפייפה והוא משלב צוקים אדומים, שלג לבן צחור וירוק של עצי מחט. כמבקרים, יש לכם את כל הזמן שבעולם בכדי לכוון את המצלמה, זאת מלבד הרוח והקור שדוחקים בכם לחזור אל חיקה החם של המכונית. לאחר שאני עובר את נקודת התצפית Agua Canyon (בגובה של 2,682 מטרים), מתחילה סופת שלגים ולא ניתן להמשיך בנהיגה, לכן אני חוזר על עקבותיי אל שער היציאה.
אל השממה הגדולה לכיוון צפון
מפארק ברייס, פונה בדרך צפון – אל כביש 21 (נקרא גם Ely), ק"מ אחר ק"מ הנוף הופך בהדרגה לשטוח ואת הכביש הצר יחסית (מסלול אחד לכל כיוון) חוצות רוחות נמוכות כשהן מעיפות איתן אבק לבן של שלג. שטחי הענק לצידי הכביש, אותם דמיינתי בשלב תכנון הטיול כצהובים, מתגלים כלבנים עכשיו ובמבט סביב, משתרע מדבר שלג לבן וגדול מוקף הרים, אשר אותו חוצה פס אספלט שחור בודד. מספר העיירות בשטח המדברי, כצפוי אינו גדול ולכן יש לתכנן את העצירה ללינה על פי מיקומן על המפה.
מילפורד
לקראת ערב, עוצר בעיירה הקטנה "מילפורד", בה המראה הקפוא של בתים ומכוניות מכוסים שלג, יכול לשמש כאתר צילומים קלאסי לסרט מתח או אימה. המוטל בסיסי ופשוט, צמודה אליו מסעדה "סינית אמריקאית", בה אני מזמין מנת "חמוץ מתוק" שמנונית למדי אשר מוגשת ע"י מלצרית מקומית ומעט מלנכולית. בלילה אני נעטף בשלוש שכבות בגדים, שמיכה ורדיאטור חשמלי צמוד למיטה, אך למרות זאת הקור מסרב לעזוב. בבוקר, מתגלה הסיבה לכך: עקב גל קור יוצא דופן, הטמפרטורה צנחה למינוס 27 מעלות. הרכב מכוסה כפור וגם על המדרכה צריך לצעוד בזהירות: צעד בלתי זהיר מביא להחלקה מיידית. במזג אויר שכזה, אסור להשאיר דבר במכונית: בקבוקי שתיה קופאים ועלולים להשבר, פירות הופכים להיות בלתי אכילים. הכביש כוסה כולו שלג והראות מוגבלת לכמה עשרות מטרים לכל כיוון, מתלבט האם לצאת לדרך במצב זה ומחליט להסתכן ולא להשאר בעיירה. למזלי, לאחר נסיעה איטית של מספר קילומטרים, השלג פוסק והכביש הופך בטוח יותר לנהיגה, מפלסת שלג מגיחה ממול כשהיא עטופה בהילה לבנה ענקית.
לאחר שאני מתרחק מספר קילומטרים ממילפורד, האופק נפתח ושילוב השמש יוצר גווני תכלת, לבן וצהוב לכל מקום אליו תביט העין, הכביש משתפל לעבר עמק רחב ולאחר מכן – עולה שוב כשהוא מסתיים בשרשרת הרים מושלגים, יוצר מראה רב הוד ותחושה של נהיגה בתוך סרט. התנועה ממול דלילה ביותר עם רכב שמגיח פעם בשעתיים לערך. באחת מהפעמים בהם עצרתי בצד לצילומים, הופיעה משאית ענק כשהנהג – דמות גדולה בעלת שפם וזקן – מסמן לעברי בתנועת "האם הכל בסדר?” וממשיך לדרכו לאחר נפנוף תודה מצידי.
המרחבים כאן עצומים, כאשר בכל יום של נהיגה גומאים מאות קילומטרים של נסיעה, בחלקים מהדרך, ניתן לקלוט תחנות רדיו אזוריות עם מוזיקה מגוונת, בחלקים אחרים, אין קליטה – גם לא סלולארית, כך שכדאי להכין מראש פסקול שירים בטלפון או בדיסק (או להצטייד במקלט רדיו לוויני דיגיטלי).
ירוק בלב מדבר
בתוך השממה האמריקאית, לאחר שחוצים את הגבול בין יוטה אל מדינת נבדה מתחבאת שמורת טבע, אליה לא מגיעים רבים מפאת המרחק מכבישים ראשיים. זהו פארק Great Basin, המשתרע על צלע הר בגובה של כמעט 4,000 מטרים.
הפארק כולל יער של עצי מחט אשר מהווים אי ירוק ויוצא דופן ביחס לסביבה עם מגוון רב של כ-800 זני צמחים שונים ועשרות זני חיות. חלק מהעצים ביער הינו עתיק יומין, כמו אותו עץ מחט בן 5,000 אשר התגלה קרוב לפסגת ההר וקיבל את השם “פרומתיאוס”. יש בפארק הזה מערות נטיפים ודרך מטפסת על צד ההר כשהיא משקיפה על נוף מרהיב. בחורף, הדרך הנגישה לנהיגה מגיעה רק עד אתר הקמפינג התחתון (יש שניים בפארק) וחסומה בהמשך בגלל השלג, בקיץ, ניתן לטפס עד לגובה רב.
המשך הדרך צפונה על Route 50, לצד הכביש נמתח טור בלתי נגמר של עמודי חשמל מעץ. למעשה, אותו מרחב ענק של שממה אינו שטוח כולו אלא מבותר ע"י רכסי הרים והכביש עולה, יורד ומתפתל, חוצה מעברים בגבהים של 2,000-3,000 מטרים ומענג לנהיגה. בערבו של אותו יום, בנסיעה לכיוון צפון מערב אל שרשרת הרים נוספת - Toiyabe, השמש צובעת את השמיים, העננים בוערים באדום וכתום בוהק מעל פסגות לבנות - כחולות, הטבע יוצר תמונה מוטרפת בצבעיה ומראה שהוא מרשים יותר מכל פעלול דיגיטלי ממוחשב.
אני חוצה את ההרים ועוצר על המדרון בצד השני ללינה בעיירה "אוסטין". אוסטין היא עיירה כורים השוכנת בגובה של 2,013 מטרים, בת 200 תושבים בלבד, אך בשיא גדולתה במאה ה-19, מנתה כ- 10,000 איש אשר הגיעו לאזור במטרה לעבור במכרות הכסף, כיום עדיין כורים כאן אבני טורקיז בכמויות קטנות יחסית. בסמוך לעיירה, במרחק של כ- 20 ק"מ מהמקום, ישנו מקבץ של מעיינות חמים טבעיים בהם ניתן להשתכשך. המוטל, גם כאן, מתגלה כבסיסי למדי, אך המסעדה ממולו מפצה עם פנקייק גדול בצורת פרצוף מיקי מאוס... הגברת הנחמדה אשר מגישה לי אותו, חיה כאן מזה עשרות שנים ומספרת כי אחותה הגיעה ביקרה לפני שנים רבות בישראל - בסיור צליינים וחזרה עם זכרונות טובים.
מיעוט תיירים
מאוסטין, הדרך ממשיכה לחצות עמקים והרים, אך בהדרגה הנוף הולך והופך שטוח, צבעו משתנה בפעם הראשונה מזה מספר ימים לצבעים חום וצהוב אשר מחליפים את הלבן. בצד ימין של הכביש אפשר לפגוש את "הר הדיונה" הגדול, זהו הר של חול באורך של כשלושה ק"מ וגובה של 180 מטרים והוא בולט ביחודיות שלו לצד הרי הסלע הסובבים, נהגי הג'יפים ישמחו לשמוע כי המקום פתוח לנהיגת רכבי שטח (כניסה בתשלום). אחריו מתחילות להופיע חוות חקלאיות, בכניסה לעיר Fallon (ידועה כמקור גידול של אלפלפה למספוא), עוצר בתחנת דלק בעלת משאבות דלק מכניות אשר פועלות מזה עשרות שנים, עם גלגלי מספרים מסתובבים. התחנה מנוהלת ע"י זוג מקומיים מבוגרים, ורודי פנים וחייכנים גדולים: "גם לפני שבוע וחצי עבר כאן תייר!”. העיר הבאה בתור תהיה רינו, אשר מהווה אחות קטנה לעיר לאס וגאס – עם מלונות גדולים ובתי קזינו, אך להבדיל מוגאס המדברית, רינו שוכנת למרגלות הרי "סיירה נבדה" המפורסמים וגם הם מושלגים עכשיו.
לבן הופך לירוק ואח"כ לכחול של ים
מכאן, הדרך למערב (לכיוון קליפורניה) הופכת להיות אוטוסטרדה גדולה וסואנת וכבר פחות מהנה לנהיגה בהשוואה לכבישים הצידיים. דרך Interstate 80 היא בעלת 4-5 נתיבים לכל כיוון, כאשר היא מזכירה לפרקים את כביש שער הגיא, אבל, להבדיל, עם הרים גדולים ומיוערים לאורך של כ-130 ק”מ. בהדרגה, השלג בצדדים מצטמצם והירוק משתלט על התמונה עם יערות מחט עבותים וכרי דשא. מזג האויר משתנה תוך שעתיים ומתחמם באופן דרמטי, בפעם הראשונה מזה שבוע, ניתן לפתוח חלון במכונית. אחרי העיר סקרמנטו ותנועה פקוקה לפרקים, חרטום המכונית מופנה ימינה וצפונה בכביש לעמק נאפה, נוסע בינות לאינספור כרמים ושדות פורחים עם המון ירוק בעין, עוצר גם לטעימה של יין (רק טעימה, צריך להמשיך לנהוג).
הנופים כאן מזכירים אזורים באיטליה וצרפת, ממשיך עם הכביש עד הים, פונה דרומה על כביש מספר 1 אשר מתפתל בין שדות ועצי אקליפטוס ולבסוף נצמד אל צוקים מעל האוקיינוס השקט עם פיתולים אינספור. השמש מתחילה לרדת וצובעת את הדרך בזהוב מול כחול של ים, הכביש יורד דרומה בפיתולים עד שלפתע מופיעים ברזלים כתומים אדומים של גשר הזהב. חציית הגשר בעוד הוא זוהר בעת השקיעה – לעבר העיר סן פרנסיסקו מהווה סיום הוליוודי הולם למסע נהיגה מהסרטים.
מסלול הטיול:
