שדות האורז במזרח הרחוק היוו מאז ומתמיד מוקד משיכה למבקרים מארצות המערב. יש משהו קסום במראה של האיכרים המקומיים כשהם מעבדים את שדות האורז באמצעים פרימיטיביים בלבד, מה שמחזיר אותנו לימים עברו. בעוד שברוב המקרים בחרו המקומיים את הבחירה ההגיונית ומיקמו את שדות האורז באיזורים מישוריים, ישנם כמה איזורים (בעיקר בפיליפינים, בסין וגם ויאטנם) בהם שדות האורז ממוקמים בגובה רב, מה שהופך את מלאכת העיבוד והתחזוקה של השדות למורכבת באופן משמעותי.
בחלקו הצפוני של האי לוזון בפיליפינים, ניתן למצוא את אחד מהאיזורי הטבע המרהיבים ביותר במזרח הרחוק. טרסות אורז בנות אלפי שנים מתנוססות בגאון על צלעות ההרים ונמתחות עד לקצה גבול האופק. אונסק"ו הכריזה על האיזור כאתר מורשת עולמי ויש שהגדירו את המקום כפלא השמיני של העולם הקדום.
נקדות המוצא לסיור בין טרסות האורז בצפון הפיליפינים הינה העיירה בנאווי שנמצאת בגובה של 1,200 מטרים מעל פני הים. הדרך אל בנאווי ארוכה ומתישה: אין טיסות פנימיות אל האיזור והדרך היחידה להגיע למקום היא באמצעות תחבורה ציבורית שיוצאת מעיר הבירה מנילה. כאשר נוסעים לאיזורים נידחים בפיליפינים מגלים במהרה שהאוטובוס שמוביל את המקומיים לאיזור, משמש גם כסניף דואר נייד להעברת מכתבים וחבילות. לא פעם האוטובוס נעצר בפתחו של בית בעיירה נידחת ומעביר מכתבים למי שגר בו. הזמן המוצהר של הנסיעה ממנילה לבנאווי הוא 9 שעות, אבל בפועל הנסיעה לוקחת כמעט 11 שעות. לקראת שעת השקיעה מתחילים לטפס על ההרים בכביש מפותל שמוביל אל בנאווי. כשמגיעים לעיירה הכל כבר חשוך, הבטן מקרקרת והעייפות מתלאות היום מתחילה להשתלט על הגוף.
מראה מרהיב - בוקר בטרסות האורז
כשקמים בבוקר ופותחים את החלון מבינים מיד כי היה שווה לעשות את הדרך הארוכה לכאן. מתוך שאריות הערפל של הבוקר נפרש מולנו עמק ירוק עם נוף עוצר נשימה. לכל כיוון אליו מפנים את הראש רואים טרסות אורז. יש כל כך הרבה מהן עד שנדמה כי הן תוצר בראשיתי של הטבע ולא משהו שנעשה ביד אדם. התושבים המקומיים שייכים לשבט האיפוגאו (Ifugao) שעמלו במשך למעלה מ- 2,000 שנה על ההקמה והתחזוקה של טרסות האורז מסביב לעמק.
גידול האורז הוא תהליך מסובך אשר מתבצע בתוך מה שמכונה "פאדיס" - שלוליות רדודות (בעומק של כ- 15 ס"מ) בהן מקפידים על עומק מים קבוע. האורז הינו תובעני מאוד בכל הקשור למים ולכן איזורים טרופיים עם כמות משקעים גדולה מהווים מקומות גידול אידיאליים בעבורו. תהליך העיבוד של שדות האורז נמשך כל השנה ומתחיל בשלב העיבוד וההכנה של השדה, דרך שלב הזריעה, הקציר וקילוף האורז למצב בו ניתן לאכול אותו.
התהליך המתיש הזה לא נגמר לעולם ומיד לאחר סיומו של מחזור גידול, מתחיל המחזור שבא אחריו. באיזור בנאווי ובכפרים הפזורים בסביבתו, האורז שמגדלים בטרסות מיועד לצריכה מקומית בלבד והוא אינו משמש ליצוא.
אחד מבני שבט האיפוגאו עובד בשדה האורז בשעת בוקר מוקדמת
את טרסות האורז רואים כמעט מכל נקודה בבנאווי, אבל המקומיים טוענים (בצדק) שהמחזה המרהיב ביותר נפרש מנקודת התצפית של בנאווי (Banaue View Point). נקודת התצפית של בנאווי מהווה למעשה סדרה של ארבע נקודות תצפית במרחק נסיעה של כמה מאות מטרים אחת מהשנייה. בכל אחת מנקודות התצפית רואים את העמק מזווית אחרת וכאשר מגיעים לנקודה האחרונה, תגלו שאתם עומדים ממש מעל העמק ונוף הטרסות נפרש עד לקצה הנראה של האופק.
במהלך הסיור אל נקודות התצפית ניתן לפגוש בזקני השבט שלבושים בבגדים המסורתיים (בעיקר בכדי להרשים את התיירים) ולהתרשם מהאומנות המקומית שמוצעת למכירה בנקודות שונות על הדרך. כבר לפני כמה עשורים חייבה הממשלה הפיליפינית לימודי אנגלית בבתי הספר בכל האיזורים במדינה והפכה אותה למעין שפה שקולה בחשיבותה לשפה הרשמית, הפיליפינו. התוצאה של כך ברורה מאוד בשטח ובכל מקום שמגיעים אליו, כולל באיזורים הנידחים ביותר, כל המקומיים מדברים אנגלית שוטפת וניתן לתקשר איתם בקלות. בבנאווי, המקומיים אדיבים במיוחד והם ישמחו להסביר ולענות על כל שאלה שקשורה להסטוריה של העיירה ושל טרסות האורז.
הנוף מנקודת התצפית של בנאווי מציג את טרסות האורז בשיא תפארתן
הכפר בסוף העולם
מסביב לבנאווי נמצאים 13 כפרים קטנים של בני שבט האיפוגאו ששייכים לה מוניציפלית. כל אחד מהכפרים מונה כמה עשרות עד כמה מאות של תושבים ולכל אחד מהם היחודיות שלו. אל רוב הכפרים יוצאים בטיולי יום מבנאווי עם הסעה מאורגנת שמגיעה עד לפתחו של הכפר או לנקודה שממנה מרחק ההליכה אל הכפר קצר מאוד. בטאד, הכפר המעניין ביותר, הוא גם הכפר הקטן ביותר מבין הכפרים שמקיפים את בנאווי, והוא גם זה שהדרך להגיע אליו היא הארוכה והקשה ביותר.
המרחק בין בטאד ובנאווי עומד על 16 ק"מ בסה"כ, אבל הנסיעה בינהם לוקחת כמעט שעתיים שלמות. ברגע שהרכב עוצר, מבינים שהמסע רק עומד להתחיל. מנקודת העצירה של הרכב ועד לכפר עצמו צריך לעבור מסלול של שעה וחצי שכולל טיפוס לפסגתו של ההר וירידה עד לחצי הגובה בצד השני שם ממוקם הכפר. את המסלול אנו עושים עם מדריך מקומי שמקפץ לו בקלילות ומספר סיפורים על ההסטוריה של המקום בזמן שאנו מתקשים לנשום. גם המקומיים שחולפים על פנינו, תוך שהם נושאים על גבם שקים גדולים של מצרכים שהם מביאים אל הכפר, לא עוזרים להרגשה הכללית שמלווה את הטיפוס המתיש.
כשמגיעים לפסגה לא רואים כלום. ההר כולו נמצא בתוך ענן, גשם מטפטף ואנו חוששים שכשנגיע לכפר לא נוכל לראות כלום ועשינו את כל המסע הזה לשווא. המדריך מנסה להרגיע אותנו וטוען שהערפל מתרכז בד"כ רק בפסגה של ההר וככל שיורדים בגובה הראות משתפרת. ככל שאנו מתקרבים אל הכפר הערפל מתפוגג לאיטו ועמק גדול מתחיל להחשף בפנינו. אנחנו מגיעים מתנשפים אל פתח הכפר, מסתכלים מסביב וכל מה שהמוח שלנו מסוגל לחשוב עליו זה...וואו.
הדרך שמובילה אל בטאד מכוסה כולה בצמחיית ג'ונגל ירוקה
טרסות האורז בבטאד בנויות על צלע הר תלולה במבנה שמזכיר אמפיתאטרון. הבתים של רוב תושבי הכפר (כמה עשרות בסה"כ) ממוקמים בתחתית העמק ובכדי להגיע אליהם נדרשת הליכה של 20 דקות נוספות. בחלקו העליון של הכפר ממוקמים כמה הוסטלים קטנים ומספר מסעדות מקומיות. באופן מפתיע, זה המקום היחיד בפיליפינים שזיהו אותנו כישראלים. המקומיים בכפר מספרים כי בתחילת שנות ה- 90 של המאה הקודמת, פקדו את המקום ישראלים רבים ויום אחד הם פשוט הפסיקו להגיע. בעלת מסעדה מקומית אפילו מתגאה שהיא יודעת להכין מלאווח, חומוס ושקשוקה, אבל, חבל שאין ברשותה את המצרכים הדרושים.
חלקם של מהמטיילים שמגיעים אל בטאד בוחרים להשאר ללון בכפר למספר ימים. ההוסטלים במקום בסיסיים מאוד ובערב אספקת החשמל פוסקת, אבל הנוף שרואים כאשר קמים בבוקר שווה את הכל. מי שנשאר בכפר מנצל בד"כ את השהות כדי לצאת לטיול אל המפלים שנמצאים בסמוך אליו או אל כפרים קטנים עוד יותר שאינם נמצאים כלל על המפה. אנחנו אוכלים ארוחת צהריים מאוחרת במסעדה מקומית, עושים סיור בין בתי המקומיים ועושים את דרכינו בחזרה לבנאווי.
בתי המקומיים בבטאד נמצאים בתוך מובלעת באיזור שכולו מאוכלס בטרסות אורז
ארוכה היא הדרך הביתה
הדרך חזרה מבטאד מתגלה כמעט יותר קלה מהדרך הלוך כיוון שצריך לטפס רק חצי מגובהו של ההר. בדרך אנחנו עוד עוצרים בסמוך לכפר נוסף על מנת לצפות בטרסות האורז שבו, אבל המראה שלהן כבר לא נראה מיוחד. מה לעשות, נהינו מפונקים. לאורך השביל המוביל לבנאווי אנו רואים על הדרך קבוצות גדולות של ילדים שעושים את דרכם בחזרה הביתה מבית הספר. הילדים האלה עושים מסלול של שעה וחצי הליכה לכל כיוון 5 ימים בשבוע, אז כנראה שמצבינו אינו נורא כל כך. המסע אל טרסות האורז מסתיים עם תמונות מרהיבות מהקצה של העולם ועם טעם של עוד.