גיחה אל מדריד
אני זוכרת במעורפל את הפעם האחרונה בה ביקרתי במדריד. ביקרנו חברים של ההורים שלי שגרו בדירה קטנה בפאתי העיר. אין לי הרבה זכרונות לדלות מהם את רשמיי, לכן 20 שנים מאוחר יותר החלטתי לחזור לביקור קצר ולעצב מחדש את החוויה ה- "ספרדית-מדרידאית" כאילו היה זה הביקור הראשון. החלטתי שהפעם, בעזרת מכריי המקומיים (שכבר הספיקו לעבור לבית יפהפה בפרברים), אנסה להכיר אותה יותר לעומק, לטעום מפניה המוכרות ולהציץ במוכרות פחות. אני מביאה לכם פה את החוויה הקצרה שלי ממדריד של אוקטובר 2014.
רקע קצרצר למבקר הטירון
מדריד היא בירתה והעיר הגדולה ביותר של ספרד, עם למעלה מ- 3 מיליון תושבים. רחובותיה ידעו עליות ומורדות רבים במהלך עברה המרתק, שקיבל תפנית מעניינת עם מותו של הרודן פרנקו בשנת 1975. עם נפילת שלטונו הדיקטטורי-פשיסטי, חזרה ספרד להיות מונרכיה ועימה שב השלטון הדמוקרטי על כנו. מן הרגע ההיסטורי הזה, התפתחה מדריד למרכז כלכלי ותרבותי חשוב ביותר עבור הספרדים וגם עבורנו, המטיילים הסקרנים. למרות היותה העיר הגדולה בספרד, התחושה במדריד לא מנוכרת כלל ואפילו חמה, נעימה ומקבלת, וההתמצאות בה נרכשת בקלות רבה. היא מלאה בשטחים ירוקים ובפארקים, כיכרות הומות אדם מעוטרות בבתי קפה, מסעדות ומגוון בתי עסק, מבנים היסטוריים, מוזיאונים, תרבות בוהמית, מופעים של מוזיקה וריקוד, ואינספור מקומות בילוי המתחבאים להם בין סמטאותיה ההיסטוריות.
ההתניידות במדריד נוחה וקלה לאין שיעור עם מערך תחבורה ציבורית יעיל ומעורר השראה. מערכות האוטובוסים, הרכבות התחתיות והרכבות הפרבריות מקושרות יחדיו (תחנות עיקריות: שדרת אמריקה, מנדס אלבארו, מונקלואה, פלאסה אליפטיקל ופרינצ'יפה פיו), ואלו מקושרות לחברת הרכבות של ספרד המכונה Renfe, המחברת את מדריד עם שאר ערי המדינה באמצעות שתי תחנות רכבת מרכזיות - אטוצ'ה וצ'מרטין. כל שעליכם לעשות הוא להיכנס לתחנת המטרו הקרובה ולבקש את מפת הרכבות של מדריד ואתם מוכנים למסע הטעימות בעיר.
יום ראשון לדייט שני עם מדריד
אל מדריד הגענו בלילה של יום רביעי. נחתנו בנמל התעופה בראחס שם המתין לנו חבר ותיק של הוריי שלקח אותנו לביתו בפרבר יפהפה בשם לאס מאטאס. אחרי כחצי שעת נסיעה, הגענו לביתם של החברים, שם המתינה לנו ארוחת לילה ספרדית מסורתית - טורטייה דה פאפאס, מעין חביתה עבה מאוד ממולאת בבצל ותפוחי אדמה. הלכנו לישון עייפים מהנסיעה, שבעים מהארוחה ומסוקרנים מהבוקר הממשמש לבוא.
אחרי ארוחת בוקר מגוונת עם גבינות מקומיות ולחם טרי, הקפיצה אותנו חברה של הוריי לכיכר מרכזית בעיר בשם פלאסה דה אספניה. היא המליצה לנו לעלות על אוטובוס התיירים האדום כדי להכיר קצת את העיר בטעימות קטנות, ולהחליט איפה למקד את האנרגיה בהמשך השבוע. התגובה הראשונית שלי הייתה מאוד מבטלת - "מה פתאום אוטובוס תיירים.... מעדיפה להכיר את העיר בקצב שלי וברגל". אך מהר מאוד "אכלתי את הכובע"...
אוטובוס התיירים האדום של מדריד: Madrid City Tour, פועל למעשה מהבוקר ועד אחה"צ, ועובר דרך כל אתריה הידועים והחשובים. מדובר בשני מסלולים מעגליים - האחד במרכז מדריד והשני יוצא ממנו לאתרים ולנקודות העניין שסובבים לו. הכרטיס כולל נסיעה באוטובוס במשך כל היום כשבמהלכה ניתן לרדת ולעלות כמה שתחפצו בכל אחת מן התחנות במסלול. הבחנו באוטובוס בקלות רבה שכן מעבר לכך שזהו האוטובוס האדום היחיד במדריד. יש בו שתי קומות כאשר בעליונה ממוקמים עשרות תיירים עם כובעים, מנופפים בעלוני תיירות ובמצלמות. קנינו כרטיסים באוטובוס עצמו, עלינו לקומה העליונה, כיוונו את ההסברים המוקלטים לשפה האנגלית, ויצאנו למסלול ההיכרות הראשוני עם מדריד.
אחרי סיור במסלול המרכזי, עברנו באחת מן התחנות של האוטובוס למסלול הרחב יותר (הכרטיס כולל את שני המסלולים). בתום הנסיעה קיבלנו "תמונה גדולה" של פני מדריד והרגשנו הרבה יותר בטוחים לקראת הביקור באתריה השונים. החלטנו שבימים הספורים שיש לנו בה, נתמקד בליבתה. ירדנו מהאוטובוס בפלאסה דה אספניה והסתובבנו בין הדוכנים השונים בשוק המקומי. המגוון בהם היה מרשים, מבגדים ופריטים אופנתיים, לאמנות מקומית יצירתית וססגונית כמו שלטים לדלתות, מניפות ספרדיות ותמונות אמנותיות. מקום נפלא לקנות מזכרות למתגעגעים בבית.
אחרי ששבענו מהיריד האמנותי, הבטן המקרקרת נתנה אותותיה והובילה אותנו לכיוון הרחוב הראשי הסמוך לכיכר - גראן ויה, מהרחובות העמוסים בעיר. לאורך כל הרחוב הבחנו בבתי מלון רבים לצד אולמות קולנוע גדולים, חנויות אופנה ידועות ומרכזי קניות גדושים במקומיים ובתיירים כאחד. למרות המקומות הנוצצים עם העיצובים המפתים, החלטנו לעצור בטאפאס בר קטן ולחוות את תרבותה של מדריד דרך הבטן עם שתי פלאטות מלאות בנקניקים ובגבינות.
יום שני - הליכה בין נבכיה הפתלתלים
את היום השני החלטנו להקדיש את ההיכרות שלנו עם מדריד באופן מסורתי, דרך הרגליים. התחלנו בפלאסה דה אספנייה המוכרת לנו בה התיישבנו על ספסל לא רחוק מפסלו של הסופר הספרדי מיגל דה סרוואנטס, אשר לרגליו פסלי ארד של דון קישוט וסנצ'ו פנצ'ו, גיבורי הרומן המפורסם שלו. הצצנו במפה והחלטנו ללכת לכיוון הארמון המלכותי, מקום מושבה הרשמי של משפחת המלוכה. אל הארמון הגענו דרך גנים יפהפיים ומשורטטים להפליא בשם גני סבטיני (Jardines de Sabatini), בהם שוטטו תיירים רבים נוספים ומקומיים שבאו לשבת ולנוח לצל העצים ובין הפסלים.
מעט אחרי הארמון הבחנו במיסה המונית ברחבת קתדרלה בשם קתדרלת אלמודנה. המוני נוצרים התכנסו שם על מנת להאזין לדרשה של כומר שהועברה באמצעים טכנולוגים, ישירות מאיטליה. מבנה הקתדרלה שהיה מרשים לבדו, נראה לפתע עוצמתי עוד יותר עם אלפי האנשים שפקדו את הרחבה. אחרי הביקור באלמודנה, המשכנו ללכת בעקבות המוני מטיילים, כאילו שהם ידעו להוביל אותנו יותר טוב מהמפה שאחזנו בידינו. בנקודה מסויימת החלטנו לפנות לסמטה צדדית ולנסות את מזלנו בחלקיה הנסתרים של העיר כשנתקלנו במסעדה מקסימה בין שני בנייני מגורים. אחרי הפסקת צהריים קלה, המשכנו לשוטט בין סמטאותיה כשכל אחת חושפת מבנים ארכיטקטוניים שונים, מסעדות, בתי קפה, חנויות קטנות ובין לבין, רחובות ראשיים שמזכירים לנו עד כמה מתויירת העיר.
החלטנו לעזוב את המפה וללכת עם התחושה. אחרי הליכה מרובה בין בתים, סמטאות ורחובות, הגענו לשער טולדו, שנקרא על שמה של העיר טולדו, אליה הובילה הדרך היוצאת ממנו. השער הינו אחד מבין חמישה שערים המהווים כיום אנדרטאות לציון משמעותם ההיסטורית - שערים הכניסה למדריד. בשלב זה שבנו על עקבותינו עד תחנת המטרו הקרובה, ולקחנו את הרכבת התחתית חזרה לביתם של חברינו בפרברים.
יום שלישי - כיכרות הומות אדם, חנויות עם אופי מקומי ועוגיות מסתוריות
ביום השלישי נסענו לכיכר מפורסמת ומרכזית בעיר בשם פוארטה דל סול ("שער השמש"). בכיכר סול תמצאו את קילומטר האפס, הסימון למרכזה של מערכת הכבישים בספרד, בו ממוקם מגדל השעון המפורסם שפעמוניו מסמנים את תחילתה של שנה חדשה. בפוארטה דל סול ממוקמים אתרים רבים המזוהים עם מדריד בספרד ומחוצה לה, ביניהם בית הדואר, שלטו המואר של מותג יין השרי המפורסם - "טיו פפה" (Tio Pepe) ואחד מן המונומנטים הידועים ביותר - פסל הדב האוכל מעץ התות - סמלה של העיר מדריד.
מן הכיכר יוצאים ככוכב רחובות רבים ובהם אינספור חנויות, מסעדות ומרכזי קניות. פגשנו בה חבר טוב המתגורר בסמיכות והתחלנו לצעוד לכיוון פלאסה מאיור, כיכר מרכזית נוספת בעיר, לא רחוק מכיכר סול. צורתה של כיכר מאיור מלבנית והיא מוקפת בבנייני מגורים שמתחתיהם בתי עסק רבים, מסעדות, מרכז מידע לתייר ואמני רחוב מוכשרים. יצאנו מן הכיכר המתויירת והלכנו עד שהרעב הכריע אותנו פעם נוספת. החלטנו להתיישב במסעדה איטלקית בשם גארבו (Garbo) בפלאסה דל כרמן. האוכל היה מצוין, האווירה נעימה והמצברים התמלאו לקראת ההמשך. המשכנו לצעוד בין סמטאותיה ורחובותיה של מדריד כשמידי פעם נתקלנו בחנות שמשכה את תשומת ליבנו פנימה. אחת מהן היתה חנות גיטרות שבנתה גיטרות ספרדיות בין היתר גם לגדולי הגיטריסטים בעולם כמו פאקו דה לוסיה הספרדי, קרלוס סנטנה המקסיקני ואפילו לחבר מלהקת הביטלס. חנויות נוספות שנדמה כי נותרו כפי שהן עוד מיום פתיחתן היו חנות לחובבי הסריגה, חנות תקליטים ישנה ואפילו חנות להלבשת ואיבזור לוחמי השוורים.
בשלב מסויים עצר החבר המקומי שלנו לצד מבנה עתיק עם דלת גדולה מעץ שלצידה אינטרקום ועליו רשום בספרדית "מנזר". הוא לחץ על הזמזם ותוך שניות ספורות ענתה לו נזירה עם קול שמעיד על גילה הרב. הוא ביקש ממנה עוגיות והיא הרשתה לו להיכנס. המעבר מדלת העץ אל פנים המבנה היה כמו מסע בזמן - המבנה העשוי מאבנים כבדות קר וגדול ולא נראתה בו נפש חיה. הלכנו דרך פטיו גבוה לתוך חדר קטן ובו קרוסלה מעץ השקועה בתוך קיר, כשלפתע בקע ממנה קולה של הנזירה שמסתבר שלא ראתה נפש חיה רוב חייה מלבד הנזירות החיות איתה במנזר. היא העבירה לנו דרך הקרוסלה את העוגיות שאפתה ואנחנו העברנו לה חזרה את התשלום.
יום רביעי - טולדו, חזרה לימי הביניים
ביום הרביעי לקחנו את הרכבת הפרברית לתחנת אטוצ'ה שם עלינו על הרכבת המהירה לטולדו. העיר הייחודית הזו שוכנת כ- 70 ק"מ דרומית למדריד, על גבעה לשפת נהר הטחו, בגובה של למעלה מ- 450 מטרים מעל פני הים. את הטיפוס אליה עשינו ברגל דרך גרמי מדרגות רבים שעברו דרך שער הכניסה הראשי של העיר (וגילינו לאחר מכן שקיימות ממרגלות הגבעה מדרגות נעות לפסגתה). כשהגענו לראש הגבעה וסידרנו את נשימתינו, נדהמנו. אם יום קודם לכן חשנו כחוזרים בזמן אזי ברגעים הללו כל מה שהיה חסר להשלמת התמונה היה כירכרות עם סוסים.
בירת ממלכת ספרד ההיסטורית שמרה באופן יוצא מן הכלל על יופיה המקורי ועל צורתה מימי הביניים. העיר העתיקה מוקפת החומה בנויה מסמטאות צרות עולות ויורדות, חנויות קטנות, מבני מגורים עתיקים עם עדניות פרחים צבעוניות ורחובות הסלולים באבנים היסטוריות. לעיר מבנים רבים הפתוחים לקהל הרחב תמורת תשלום סמלי, ביניהם מבצר אלקסר - משכנם של הספרייה הלאומית של המחוז ומוזיאון הנשק, בית הכנסת "אל טרנסיטו", קתדרלת טולדו וביתו של הצייר אל גרקו.
מאחר וביקורנו בטולדו היה קצרצר, החלטנו לבקר באחד מאתרי החובה בעיר - הכנסייה של סאנטו תומה, בו יכולנו לחזות ביצירת אמנות מרשימה ביופיה, אחד מציוריו הידועים ביותר של אל גרקו - "הלוויה של הרוזן אורגז". מדובר בתמונת שמן גדולה על קנבס, המתארת את לוויית הרוזן, שמת במאה הארבע עשרה. אחרי שיצאנו מן הכנסייה, טיילנו בין שלל סמטאותיה, ביקרנו ברובע היהודי, קנינו מרציפן למזכרת, וירדנו מן הגבעה לכיוון תחנת הרכבת (הפעם דרך המדרגות הנעות).
יום חמישי ואחרון - ביקור בחצר האחורית של מדריד
נותר לנו חצי יום לפני הנסיעה לשדה. החלטנו שנקדיש אותו לחלקים הפחות גלויים של העיר אז לקחנו איתנו את החברה המקומית שלנו שתכיר לנו את המדריד שרבים מפספסים. ירדנו בתחנת המטרו של פוארטה דל סול והלכנו משם ברגל דרומה לכיוון שכונת מהגרים בשם לאבאפייס (Lavapies). הסיפור שמאחורי השכונה די מעניין, בעיקר עבורנו התיירים הישראלים, שכן בעבר היתה היא רובע יהודי עד גירוש ספרד בסוף המאה ה- 15. במשך שנים היתה זו שכונה מוזנחת שאף תייר או מקומי שפוי בדעתו לא רצו להיכנס אליה. כיום, גרים בשכונה מהגרים רבים וניתן למצוא בה מגוון רחב של מסעדות בעלויות זולות יותר מאלו הממוקמות במרחק קצר משם, בעיקר עם מטבחים הודיים מצויינים. משכונה מוזנחת הפכה לאבאפייס לרובע בוהמי גדוש בסטודנטים הנהנים מאוכל אסייתי מסורתי ולא מפונפן.
המלצות חמות שלא הספקנו לבדוק...
בביקור הנוכחי הקדשנו את זמננו להיכרות עם נבכי העיר אך גם לזמן איכות עם מכרינו וחברינו המתגוררים בה. זמן האיכות הזה אמנם צמצם את הזמן לביקורים במגוון האתרים שבעיר, אך אין ספק כי הוא תרם להעמקת היכרותנו עם מדריד בזכות סיפורים על הפגנות בפוארטה דל סול ועד לביקור בפרבריה השלווים. כאמור, כמות האטרקציות במדריד היא עצומה כמו גם אתריה המתויירים יותר ופחות. בפעם הבאה החלטנו שלא נוותר גם על חוויות תרבותיות קלאסיות ונבקר במשולש הזהב של האמנות - מוזיאון הפראדו הגדול והמפורסם ביותר בעיר, מוזיאון המלכה סופיה הלאומי של ספרד המכיל את ציורו של פיקאסו "גרניקה", ומוזיאון תיסן בורנמיסה - גלריית אמנות ידועה. לרשימה העתידית הוספנו גם הופעת פלמנקו ודרינק של סנגריה. שישאר משהו לפעם הבאה.
לסיום, קיימת במדריד אימרה ש "אם אתה במדריד, אז אתה ממדריד" (If you’re in Madrid, you’re from Madrid). עם חביבותם הבלתי נגמרת של הספרדים בבירה והחום האנושי שהוקרן החוצה מכל מקומי בו נתקלנו במהלך הטיול, אין ספק שכל אחד יכול להרגיש בה בבית.
תודה לחבר Xosé Castro על צילום חלק מהתמונות בכתבה.
