אין ברירה, עצרנו את הג'יפ אי שם בסוואנה האפריקאית והמתנו שהפיל, זכר צעיר, יאפשר לנו לעבור. "ג'מבו", כך קראנו לו, לא הראה כל סימנים שהוא מוותר על יתרון כובד המשקל שלו ובכל פעם שניסינו להתקדם הוא הביט בנו בעיניו מלאות החוכמה כאילו הוא מרגיש שיכולנו לקרוא את מחשבותיו.
מקלחת דלי
יומיים לפני היציאה, רכשנו בעיר יוהנסבורג מצרכי מזון בסיסיים מכיוון שאפשרויות ההצטיידות לאורך המסלול מוגבלות ביותר והעדפנו לקחת הכול אתנו. עם בוקר יצאנו לדרך רכובים על ג'יפ מסוג לנדרובר שהבטיח אמינות על דרכי העפר וערוצי הנחלים בסוואנה האפריקאית. דרכנו עברה את עיר הבירה פרטוריה אל עבר שמורת מצ'אבה. הדרך הציורית בין ההרים שבתה את ליבנו עם מגוון צמחייה ירוקה, עדות לכך שאנחנו עוברים במרכז פרשת קו המים של האזור. הכניסה לשמורה הייתה משולטת אולם לאחריה ניתנה לנו יד חופשית למצוא את הדרך בסבך הסוואנה אל עבר מחנה הלילה.
כאן ,לראשונה היה צורך להפעיל את הילוך הכוח בכדי לטפס בדרכי העפר. לאורך הדרך נראו סימנים "טריים" של בעלי חיים. בעוד אנו תוהים לאן להמשיך, נתקלנו בגשר עץ על פלג מים שהוביל למחנה. דיוויד האחראי במחנה קיבל את פנינו בחיוך רחב והודיע לנו שאנחנו יכולים להיכנס מסביב אל המחנה, רק צריך לעבור את פלג המים וכדרך אגב הוסיף כי זה טוב יותר על מנת שהקופים לא יטפלו ברכב. הקפנו את המחנה ומצאנו את עצמנו חוצים את הנהר, מקווים שאיזה קרוקודיל לא יחליט להצטרף כנוסע נוסף.
המחנה בנוי בסגנון של מזרח אפריקה מתחילת המאה הקודמת: אוהלים גדולים הנטועים על משטחי עץ מוגבהים מעל האדמה ותחת חופת מחסה. בכל אוהל יש שתי מיטות גדולות, שירותים ומקלחת דלי. אינכם יודעים מה זו מקלחת דלי ? ובכן דלי גדול קשור בחבל ובתחתיתו מחובר ראש של מקלחת עם ברז. בצד יש קומקום גדול כמו בחדר אוכל בקיבוץ וגם כיריים גז. מחממים את המים בקומקום, שופכים אותם לדלי ומוסיפים מים קרים לפי הצורך. מעלים את הדלי לגובה פותחים את הברז והופ! מקלחת שדה בפעולה. זה בהחלט תענוג לאחר יום דשדוש בדרכי הסוואנה המאובקים.
בלה, אם המחנה, עזרה לנו בבישול במטבח המאובזר אשר מצויד במקרר, מקפיא וכיריים לבישול כאשר הכול פועל על גז. בזמן שאכלנו, דיוויד הדליק את עששיות הנפט לאורך כל המחנה, דבר שנתן למקום אווירה רומנטית .לדברי דיוויד זה נעשה גם במטרה להבריח את החיות שלא יתקרבו למחנה. הזמנו את בלה ודיוויד לקפה טורקי שארז הכין ופתחנו בשיחת רעים לאור המדורה עד לשעות הקטנות של הלילה. נרדמתי במיטה הרכה עם קולות הלילה האפריקאים ברקע המשמשים לי כמנגינה ערבה.
כפרים על ההרים
בבוקר נפרדו מדיוויד ובלה ועזבנו את המחנה. בדרך עוד עצרנו לראות את ציורי הקיר הבושמנים לפני שפנינו לעבר ההרים הכחולים הזכורים לי מהילדות בסיפורי ההרפתקאות. דרכנו הובילה אותנו במעברי הרים, דרך כפרי ילידים מטעי בננות, פפאיה ומראות נוף עוצרי נשימה. מכיוון שהמפות לאזורים האלו אינן מדויקות, נאלצנו להפעיל את מיומנות הניווט תוך כדי בקשת עזרה מהמקומיים, מהלך שלא תמיד הביא לתוצאות המבוקשות אולי בגלל שהם לא ידעו אנגלית או בגלל שחלק מהם לא ראו אדם לבן זמן רב, לכן השמחה הייתה במקומה כאשר ראינו שלט קטן ונסתר שמורה על עוד 10 ק"מ לכפר. בכפר כבר כל אחד ידע לכוון אותנו אל הבקתות לתיירים הלבנים שהינם גאוות בני הכפר - פרויקט התיירות שלהם. את המשימה האחרונה, נסיעה בערוץ נהר יבש עשינו בשילוב הילוכי השטח ובכניסה התקבלנו על ידי קיבס וג'ימס מנהלי המחנה. לאחר הקצאת הבקתות, ארז לא יכל להתאפק ורץ לנסות את מקלחת השדה שלא אכזבה. המחנה שממוקם לרגלי ההרים מאפשר תצפית יפה על אוכלוסיית בעלי הכנף ובייחוד על מושבת העיטים הגדולה שבמקום.
ג'ימס סיפר לנו שהעיטים עושים דרכם כל יום עד לשמורת הקרוגר בחיפוש אחרי מזון, אולם תמיד חוזרים לאזור. קיבס סיפר לנו על מנהגי המקום וזיכרונות ששמע מסבו שהיה עובד עם הציידים הלבנים שהיו מסתובבים באזור. כיום, כלכלת הכפר נשענת על גידול בקר וצלילי הפעמונים התלויים על צווארי הפרות נשמעים לאורך היום והלילה. הלינה בבקתה הייתה נפלאה, אמנם זו בקתה אפריקאית עשויה מבוץ אולם היא גדולה ונוחה. הקירות מעוטרים בציורים צבעוניים וההרגשה הייתה של השתלבות בטבע. שוב, השירותים הנקיים ומקלחת שדה לאור העששיות העניקו לנו את ההרגשה של הרפתקנים לבנים באפריקה מתחילת המאה הקודמת. גם כאן, כפי שהסתבר לאורך כל הדרך, המטבח הוא מודרני עם כלי אוכל ובישול, כיריים גז גדולות, מקרר ומקפיא הפועלים על גז.
אחרי ארוחת בוקר מאוחרת שמנו פעמינו אל חבל בני שבט הוונדה. כפרי השבט נבנו על ראשי ההרים על מנת כדי להגן עליהם מפני תקיפות אויבים שחמדו את עדרי הבקר. הטיפוס במעלה ההרים היה מרתק ודרש מיומנות בנהיגת שטח. הבקתות לתיירים נבנו על צלע הר המשקיף אל העמק הפורה – מה שנתתן הזדמנות הצצה נדירה לעבר חיי התושבים המקומיים. את פנינו קיבלו עדנה ולינדה, שתי ריינג'ריות מלאות חיים, בשביל לינדה ועדנה לדבריהן, המפגש עם ישראלים היה חוויה ייחודית. בפעם הראשונה בחייהן הן יכלו לשאול מישהו שבא מארץ הקודש האם כל הסיפורים בתנ"ך התרחשו באמת. אמנם, הן הולכות כל יום ראשון לכנסיה אבל אף פעם לא התייחסו ברצינות לסיפורים שבתנ"ך כי חשבו שזה "רק סיפור", מאוחר יותר הסתבר לנו שוונדה מהווה בעצמה ארץ של סיפורים, אגדות וכישופים.
בערב הגיע סוזה - מנהל המחנה והצטרף אלינו לארוחת ערב. הבנות ירדו לכפר לצפות בטקס דתי של הגעה לבגרות של בנות המקום. רצינו להצטרף אבל הסבירו לנו בעדינות שזה מיועד רק לנשים כי מבוצע שם הליך דתי שהוא רק לעיני המין הנשי, לכן הסתפקנו בשמיעת המוזיקה ויללות השמחה שבקעו מהכפר. סוזה סיפר לנו על היער הקדוש והקופים ששומרים על נשמות הזקנים הקבורים שם כמו גם על האגם הקדוש ושאר המקומות המסתורים. בבוקר יצאנו אל היערות והאגם כדי לבדוק את אמיתות הסיפורים, סוזה הנחה אותנו באילו דרכים לנסוע והזהיר אותנו לא לסטות מהדרך.
הנוף היה משגע, היער הקדוש היה מרשים בכמות הצמחייה המגוונת שבו. כמובן שטעינו בדרך, איך אפשר שלא בסבך היער הקדוש? אחרי התפתלות במשעולי עזים מצאנו את עצמנו באחד הכפרים ומשם הדרך הייתה כבר "יותר ברורה" אל המחנה. בערב הצלחנו למשוך את סוזה לספר לנו סיפורים מהווי השבט והוא נענה ברצון לבקשה.
לשתות מהנהר
יום חדש, כיוון חדש. דרכנו היום היא אל מפגש הגבולות בין דרום אפריקה מוזמביק וזימבבואה. כאשר נפרדנו מצוות המחנה, עדנה לחשה לי לשים לב לדרך העפר למסאסי, חשבתי בלבי מה עוד יכול להיות קשה יותר מהדרכים שכבר עברנו בסוואנה ובהרים? את הדרך לא אשכח, זה היה כמו להיות בתוך מערבל בטון, אולם הנוף היה מרשים - הדרך לאורך נהר המוטאלי הייתה ציורית. הגענו לשמורת מאקויה ולמחנה הלילה על שפת הנהר, גלדוול ואליזבט קיבלו את פנינו. המקום שוכן בנקודת מצפור על הנהר ומהמרפסת אפשר לצפות בחיות הבאות לשתות את מי הנהר. בכניסה למחנה היה פגר של בופלו שלדברי אליזבט הוכרע על ידי משפחת האריות המקומית לפני שלושה ימים. מעליו חגו כל הזמן נשרים שהתחרו עם הצבועים בחיסול השאריות. אחרי ארוחת ערב התמקמנו באוהלים לשינה ערבה לקראת היום שלמחרת.
תצפית על בעלי חיים
בניגוד לשאר הימים יצאנו מהמחנה עם עלות השחר כדי לצפות בחיות הבאות לשתות בנהר ולהגיע בצהרי היום אל שמורת קרוגר. וכך, בנסיעה איטית (המהירות בקרוגר מוגבלת ל - 50 קמ"ש) הגענו -למחנה מופאני ואל הציוויליזציה: איזה פינוק, חדרים עם מיזוג אוויר ומזנון עם שתייה קרה. אחר הצהרים יצאנו לסיור מודרך בסביבה, פוגשים פילים עדרי אימפלה ושאר בני משפחת האנטילופה, בעלי כנף נדירים שהזוג הצרפתי מאחורי לא הפסיק למלמל "בנאפיק" אחרי כל תצפית. חזרנו למחנה לאור הירח ועשינו מנגל מבשר שקנינו במקום. איזה סיום ליום שכזה.
בבוקר, לאחר שינה ערבה נפרדנו מהמחנה והמשכנו דרומה - נוסעים בדרכים צדדיות בתצפית על בעלי החיים בשמורה. עצירה במוזיאון הפילים בו משתמרים חתי פילים בעיקר של הגדולים שבהם וכן מוצג חומר רקע מעניין על חיי הפילים בשמורה. מכיוון שבצמוד למוזיאון ישנה מסעדה, לא יכולנו להתאפק וחגגנו בארוחת צהרים, לאחריה המשכנו לחוות לטאבה על גדות נהר הלטאבה. כיוון הנסיעה היה ברור אך לא הרבה יותר מזה, הגענו לכפר ואחרי כמה ניסיונות אצל המקומיים לברר באיזה דרך עפר לבחור (כל אחד הצביע לכיוון אחר) הישועה הגיעה מעובד רשות הבריאות המקומית שהתנדב ללוות אותנו לתחילת הדרך הנכונה משם המשכנו עד שהגענו לשער הכניסה לחווה.
הריינג'ר לא ידע אנגלית אולם בעזרת הידע המוגבל בשפת האפריקנס וציורים על החול הבנו את הכיוון. הריינג'ר כל הזמן לא הפסיק להזהיר אותנו מהפילים בדרך, וכך מלווים באזהרות עשינו דרכנו בסבך הדרכים בסוואנה האפריקאית, אל מחנה מטומאני. נסענו לאט זוכרים את הכלל בסוואנה: זכות קדימה לפילים. ואכן, לא אחת נאלצנו להמתין כאשר עדר פילים חצה את השביל. ז'ק, סטאנלי ואליזבט פגשו אותנו בכניסה לחניון הלילה על שפת נהר הלטאבה, ז'ק מנהל המחנה התגלה כבעל ידע רב בסביבה ובזיהוי. הוא הסביר לנו על העצים שבמחנה ותכונותיהם, על בעלי החיים שבשמורה ועולם בעלי הכנף.
אחרי ארוחת ערב עוד ישבנו לשמוע סיפורים אולם העייפות הכריעה ופרשנו לישון לא לפני שהסכמנו שז'ק ייקח אותנו למחרת לנסיעה לאורך הנהר. השכם בבוקר ז'ק העיר אותנו ויצאנו לדרך, ז'ק קרא לדרך הזאת "הבול-שייט" לאורכה היו מפוזרים גללי פילים בערמות. בדרך פגשנו פילים, ג'ירפות, צבי קודו וצבי מים והרבה אימפאלות וגם עצרנו בנקודת נוף מרהיבה ממנה אפשר לראות את הנהר מאופק אל אופק. ירדנו לאפיק הנהר, דבר שדרש נהיגת שטח מאומצת של הרכב וזאת בכדי לצפות בעדר היפופוטמים שחלקו שהה במים וחלקו האחר על שפת הנהר.
בנקודה אחרת צפינו בעשרות תנינים מתחממים בשמש. בערב, מסביב למדורה ז'ק סיפר לנו על הכפר ממנו הוא בא, כ- 10 ק"מ במורד הנהר ועל התוכניות לפיתוח התיירות במקום אותן רוצים להוציא לפועל בני השבט בכדי להביא תעסוקה לנשות הכפר. גם ז'ק היה מאוד נסער לפגוש מטיילים מארץ הקודש , הציע לנו לבקר בכפר שלו ולפגוש את ראש הכפר ואת הנכבדים ב-"אינדולה". מפאת קוצר הזמן לא יכולנו לעשות זאת, אבל הבטחנו שבפעם הבאה נבוא לבקר ואף נביא תמונות של המקומות הקדושים מישראל.
פיל על האוהל
למחרת, נפרדנו בחמימות רבה מז'ק ושאר הצוות והמשכנו דרכנו אל שמורת מאניאלאטי. כבר בכניסה לשמורה, הריינג'ר נתן לנו לחתום על טופס הסרת אחריות תוך ציון שהמקום מאוד מסוכן בגלל ריבוי האריות. מכיוון שכל אחד יודע "שכאשר יש תאבון יש גם אוכל" המשכנו את דרכנו עם כמה פרפרים בבטן, אל מחנה הלילה לפי הדרכה של כיוון כללי מהריינג'ר. המחנה שוכן בסבך הבוש ונדרש זמן ומזל לאתר אותו. סימון, בישוף וסטאסי קיבלו את פנינו ובגאווה הובילו אותנו לאוהלים שבנייתם הסתיימה רק שבועיים קודם לכן. סימון מנהל המחנה הסביר לנו שהמחנה אינו מגודר והם מנסים לתת למקום הרגשה של הרפתקת טבע אמיתית. הוא ביקש שלא נסתובב מחוץ לתחום המחנה בגלל ריבוי הטורפים בשטח.
סימון הראה לנו גם לא רחוק מהאוהלים את שיירי האימפאלה שנטרפה בלילה האחרון .הרגשתי את עצמי מוכן לצאת מיד לספארי ללא המתנה וסימון ובישוף הצטרפו אלינו לרכב. פגשנו שפע של אוכלי עשב והמצלמות לא הפסיקו לתקתק. יותר מאוחר, נפלה החשיכה וסימון יצא קדימה לשבת על מכסה המנוע עם זרקור רב עוצמה להמשך הסיור בחושך. עולם חדש נתגלה לנו בחשיכה: החיות מצטופפות ביחד בסבך כדי להגן על עצמם מהטורפים ולכן קל למצוא אותן. ראינו קרנפים, עדר גנו ואחרים ממשפחת האנטילופות. מפעם לפעם סימון הצביע על עיניים מבהיקות בחשכה ושייך אותן לטורפים כמו אריות, צבועים וחתולי בר.
מצגת תמונות מהטיול
למחרת בבוקר, יצאנו לכפר הסמוך להצטייד בדלק ולראות את התושבים המקומיים, בדרך חזרה נתקלנו בעדר בופלו כ- 150 ראש להערכתי, שטבלו במי הנהר. את שעות הצהרים המיועדות למנוחה ניצלנו למקלחת שדה מרנינה וקצת בטלה מפונקת. אחר הצהרים יצאנו לשטח לספארי הפעם בפיקודו של בישוף שנתגלה כידען גדול בחיות בר והצליח לחדש לנו דברים מאוד מעניינים. סטאסי היה הגשש ובישוף המדריך, חזרנו הישר לחדר האוכל כי בתוכנית היה מנגל והגחלים כבר היו מוכנים. אחרי האוכל הצוות הצטרף אלינו לשבת מסביב למדורה ושוב חזרה התופעה של שאלות על ישראל והמקומות הקדושים לנצרות. לפתע ראיתי את בישוף מתרומם ונבלע בחשכה,
אחרי כמה דקות הוא חזר ואמר שיש פיל במחנה ומוטב שנלך לישון. נכנסתי לאוהל וליתר ביטחון רכסתי את כל הרוכסנים של הכניסה והחלונות. בעודי שוכב במיטה שמעתי קול של שבירת ענפים בצד אחד. אחרי כמה דקות קול של שבירת ענפים בצד שני. ידעתי הפיל נימצא בסביבה הקרובה נו, אז אחרי כמה דקות במקום לספור כבשים ולהירדם, נהייתי ערני בניחוש איפה נמצא עכשיו הפיל .לבסוף לא התאפקתי ויצאתי למרפסת מצויד בפנס זרקור. ההפתעה הייתה שלי ושל הפיל - שניצב כשלושה מטרים ממרפסת האוהל. אני לא יודע מה גרם לו להסתובב ולהסתלק, נוכחותי או אור הפנס אבל הוא נעלם בחשכה וכך יכולתי לישון כמעט עד הבוקר.
מלח מכושף
מסלול היום המשיך אל אזור שבט שנגאן. האזור הוא מרכז ה"מוטי" דהיינו אזור בו האמונה באלילים ותרופות "הפלא" מאוד נפוצה. הכפר נמצא כ- 40 ק"מ על דרך עפר מעיר המחוז גיאני ובקתות התיירים נמצאות כ- 10 ק"מ בתוך שטח ה-"בוש" של עצי המופאני. כאן פגשנו את ז'נוארי מנהל המחנה בחור בעל ידע רב באמונות המקומיות ובתרופות הפלא. ז'נוארי לקח אותנו למקום הקדוש, לא לפני שהסביר כי אסור להזכיר מילים מסוימות מפחד האלים ולכן משתמשים כאן בתחליפי מילים. בדרך קיבלנו הסבר על העצים ועשבי המרפא שמהם מפיקים כל מיני תרופות, אחרי צעידה של מספר דקות הגענו למעין מים מינראלים חמים ולדברי ז'נוארי הוא מתפרץ מפעם לפעם ומציף את האזור.
המים שמתייבשים משאירים שכבת מלח שממנה מופקת על ידי נשות הכפר אבקת מלח בדרך מאוד מיוחדת. לפני ההפקה צריך לבקש רשות מגזע עץ גדול ולהשאיר לו איזה מתנה סמלית - רק כך המלח מקבל את הסגולות הכישופיות שלו. ז'נוארי סיפר שלפני כמה שנים אישה לבנה רצתה לעשות את הלילה ליד המעיין שבלילה משמיע קולות כמו "תופי בונגו". כולם הזהירו אותה אבל היא התעקשה, באמצע הלילה פרצה סערת רוחות והעיפה את האוהל של האישה הלבנה אשר בכוחותיה האחרונים הצליחה לחזור למחנה הראשי. ז'נוארי זוכר גם שחברה מסחרית קנתה את השטח ורצתה להקים שם מכרה אבל הרוח הקדושה הצליחה להרוס את כל המתקנים והאנשים לא חזרו יותר לשם. ז'נוארי אמר שכדאי לנו להיזהר בלילה אבל לאחר ששמעתי את כל הסיפורים דווקא ישנתי לא רע.
מלכת הגשם
הבוקר יצאנו אל ממלכת מלכת הגשם בשמורת עצי הסייקס. מקום מושב המלכה הוא בהרים הגבוהים ולשם היו מועדות פנינו. רוב הדרך הייתה סלולה ואפשרה נסיעה מהירה, בקטע האחרון המשכנו בדרך הררית קשה אל שמורת הסייקס והכפר המלכותי ומשם אל בקתות התיירים. אלברט נלסון, פאני ונעמי קיבלו את פנינו במחנה מתוחזק יפה ומעוטר בציורי קיר ורצפה שנעשתה מצואת פרות.
יצאנו לסיור בשטח לבקר את עצי הסייקס שגילם מגיע ל- 800 שנה, נעמי גילתה ידע מפליא בעצים השונים בדרך ובמנהגים של המקומיים. ביקרנו בכפר והורשנו אף לסייר במתקנים הקהילתיים.
בערב ליד המדורה, אלברט סיפר לנו את השתלשלות היסטוריית השבט. בתקופה הקדומה הרחק משם, המלכה גילתה שבתה הנסיכה שכבה עם אחיה. בכדי להצילה מידי התושבים היא יעצה לה לברוח לפני שהסיפור יתפרסם. הנסיכה הצעירה ברחה מיד להרים עם כמה משפחות, כאן האוכלוסייה התבססה ואף זכתה להצלחה ביבול החקלאי ואז התחילו מלחמות. התושבים ברוב חכמתם החליטו להמליך מלכה בראשם כי הרי זה לא נאה שגבר (מצד האויב) ילחם באישה וכך קרה, האויבים שגילו שבראש השבט יש אישה מלכה החליטו שלא להלחם באישה וכך השבט ניצל ממלחמות. זקני השבט קנו את הרעיון ומאז תמיד הבת הבכורה של המלכה מומלכת אחרי מות המלכה.
התנאי של ההכתרה הוא שלמלכה המיועדת תהיה בת יורשת, אחרת היא לא יכולה להיות מלכה וכך המלכה המיועדת כל הזמן תנסה להיכנס להריון וללדת בת כתנאי להמלכתה. לאב של הבת אין כל מעמד ופרט לזקני השבט אף אחד לא יודע מי הוא. לאחר ההמלכה, המלכה מפסיקה כל פעילות מינית והיא נישאת לנשים שמקיימות יחסי מין עם גברים שונים כדי ללדת למלכה ילדים. למלכה - בעזרת זקני הכפר יש תכונות שמאפשרות לה להוריד גשם ולכן היא נקראת מלכת הגשם. ישבנו כל הלילה, מקשיבים לסיפוריו של אלברט ומנסים להקבילם לדרך החיים ממנה אנחנו באנו. זה לא עבד. בחוסר רצון בולט נפרדנו בבוקר מצוות המחנה והתחלנו בנסיעה חזרה ליוהנסבורג. תם ולא נשלם מסענו אל נבכי היבשת השחורה בה מעורבים סיפורי גבורה, פולקלור ואמונות שונות בתרכובת בלתי חוזרת. אני כבר מתכנן לחזור.
מושיק אייל הוא יועץ טיולים בחברת C. Africa ומומחה לאפריקה הדרומית.