במרחק טיסה קצר מישראל, שוכן אחד האזורים היפים באירופה. זכינו לטייל כמה ימים מענגים בחוף אמלפי המספק שילוב קסום של ים כחול, הרים וצוקי ענק. העיירות טובלות בנוף ירוק, מוקפות דרכים מפותלות והסיור בסמטאות דורש טיפוס אינספור מדרגות, אבל האנשים נחמדים והאוכל מצוין – זוהי בירת הלימונצ'לו, גבינת מוצרלה ומאכלי ים. בשביל להגיע לחוף אמלפי, מומלץ להזמין טיסות לרומא או טיסות לנאפולי.
טיול באמלפי
רוב התיירים עוברים דרך חוף אמלפי בסיור יום, אולם אם אתם רוצים למצות כמו שצריך את המקום, מומלץ לבלות בו מספר ימים, להתרגל לקצב המקומי ולשאוף את הריחות, הצלילים והטעמים. בסיום טיול של כמעט שבוע, יום אחרי שחזרנו הביתה, נזכרתי שלא צפינו בטלוויזיה אפילו פעם אחת והופתעתי עד כמה זה לא חסר לי: את הטלוויזיה, החליפה תמונת הנוף במרפסת. בנוסף, אפילו כחובב חומוס מושבע, לא חשתי בחסרונו כלל, במיוחד לאור שפע האוכל הטרי והטעים בו התנסנו.
חוף אמלפי קרוי על שם עיר הנמל הקטנה אמלפי, אבל הוא משתרע סביבה על כביש באורך של כ-55 קילומטרים המחבר בין שתי נקודות: הצפונית מבינן היא העיר סורנטו (השוכנת בקצה הדרומי של מפרץ נאפולי) ואת הצד הדרומי תוחמת העיר סלרנו. חוף אמלפי מורכב מרצועת הרים המשתרעת מעל פני הים ועל מורדותיה מתנהלים חיי היום יום, בעיירות ציוריות, בין מטעי לימונים, מפרצים ונופים מרהיבים. לטעמי האישי, רצועת החוף הזו שונה מסביבתה ומהווה מעין שמורה בתוך איטליה – מעבר לרצועת ההרים כבר רואים הרבה יותר לכלוך, לחץ, אנשים עצבניים יותר ואסתטיקה פחות מרשימה. אל אמלפי ניתן להגיע מרומא (כארבע שעות נסיעה דרומה) או מהעיר נאפולי (כשעה וחצי נסיעה).
הכביש שעובר דרך עיירות חוף אמלפי הוא מהמפותלים והצרים בעולם, אם הגעתם עם רכב שכור, תמצאו שהנהיגה כאן מאתגרת במיוחד: הכביש הצר מאכלס מכוניות, אופנועים, רוכבי אופניים, הולכי רגל (אין מקום למדרכה) וגם אוטובוסים קטנים וגם גדולים. ברבים מהסיבובים, רצוי לצפור לפני הכניסה לסיבוב על מנת להתריע בפני רכב המתקרב בצד הנגדי, קחו את הסיבובים בזהירות – פן תמצאו עצמכם צוללים בים עם המכונית. בעונה הבוערת (יולי אוגוסט) הכביש פקוק פעמים רבות: כל רכב שעוצר להוריד נוסעים או חונה באופן בולט מדי, מעכב באופן מיידי את כל התנועה.
לבחור את המלון הנכון
מרחקי הנסיעה בין מקום למקום אינם גדולים, אולם בגלל האופי המפותל והתנועה הצפופה (בעיקר בעונת התיירות), גם נסיעה של 10 קילומטרים יכולה להתנהל במשך כחצי שעה. הבחירה בבית המלון המתאים לא היתה קלה, ישנם באזור מקומות אטרקטיביים רבים לישון בהם: בעיירה פוזיטנו אפשר למצוא מלונות יוקרתיים ובאופן כללי, המחירים בה יקרים יותר, חלק נכבד ממבקרים בוחר ללון בעיר סורנטו המציעה מגוון רחב יותר וגם בין העיירות בדרך, ניתן למצוא מלונות רבים הממוקמים על צוקים מעל הים, ליד הכביש הראשי ופונים לעבר נוף מהמם של הים.
לאחר מחקר, בחרנו לבלות את השבוע באופן כפרי, שקט ופשוט יותר – מה שהסתבר כהחלטה מוצלחת מאוד. הבחירה נפלה על הכפר הקטן פריאנו הממוקם באמצע הדרך בין אמלפי לפוזיטנו (מרוחק כ- 10 ק"מ מכל אחת מהן). המקום מלא באווירה של חזרה אחורה בזמן במובן הכי טוב שיש: תושבים מקומיים המברכים האחד את השני ללא הרף בברכת בונז'ורנו, שקט מסביב – רק ציוץ ציפורים בלתי פוסק נשמע, בליווי רחש מגלי הים – שם למטה בתחתית הצוק. וכל רבע שעה צליל הפעמונים המבשר על השעה המקומית ומייתר גם שימוש בשעון יד. בכפר יש כמה חנויות מכולת מקומיות (ואפילו מפעל ביתי לייצור לימונצ'לו). גדודי התיירים אינם ממלאים כל פינה בה וגם המסעדות טובות ומנוהלות בחלק מהמקרים ע"י משפחה ותיקה. לקח לנו כמה ימים, אבל התרגלנו לקצב החיים האיטי, הכרנו את השוטר והשוטרת המקומיים אשר עומדים כל יום בתחנת האוטובוס ומשוחחים עם תושבי המקום.
המלון בו בחרנו להשתכן (La Sirene), רחוק מלהיות יוקרתי: זהו מלון משפחתי וקטן (10 חדרים) אותו מנהל זוג מקומי שנולד וגדל בעיירה פריאנו. החדרים פשוטים, אך נקיים להפליא, עם רצפת אריחים מצויירת ומי שבוחר בחדר הפונה לים, מקבל נוף מהמם של מפרץ ים כחול, הרי סלעים מרשימים ואת המראה של העיירה פוזיטנו שניבטת בצד השני של המפרץ. את המלון עוטף שקט, רחש גלי הים וציוץ ציפורים בלתי פוסק ומדי רבע שעה, נשמעים מרחוק פעמוני כנסיה, המוסיפים לאווירה האותנטית. המלון ניצב בתחתית העיירה, אחרון מעל הצוק, זה אומר שעל מנת להגיע אליו, צריך לרדת גרם מדרגות מהכביש, לעבור דרך רחבת כנסיה גדולה בה משחקים תמיד הילדים המקומיים כדורגל. אחר כך, צריך לעבור בין סמטאות נוספות ולרדת עוד מדרגות (111 בסך הכל) עד שמגיעים לפתח המלון. צריך לקחת את זה בחשבון כאשר מגיעים עם מזוודה כבדה, אך בלעדיה, העליה והירידה אינן מאתגרות במיוחד – בתנאי שיש לכם כושר סביר. בילינו שעות ארוכות על המרפסת, מביטים על ההרים ממול המשנים צבעם בהתאם לשעות היום, נעטפים בעננים או מקבלים ליטוף מקרני השמש בזמן השקיעה.
מסעדות מקומיות
איטליה מפורסמת באוכל שלה, אבל זה לא מבטיח תמיד איכות ולא חסרים מטיילים שנפלו במלכודות תיירים בהן הוגש אוכל גרוע במחיר מופקע. למזלנו, במהלך שבוע הטיול, לא "נפלנו" אפילו פעם אחת, רוב המסעדות בהן ביקרנו, היו משפחתיות, עם אוכל טרי וטעים ומחירי הארוחות שנעו בין 40-80 אירו לזוג סיפקו תמורה טובה וטעימה בהחלט למחיר. האוכל המקומי כולל בעיקר דגים ופירות ים טריים, גבינות מוצרלה, מעדני לימונים, עגבניות מקומיות גדולות ועסיסיות, פסטות תוצרת בית ועוד. בכל מקום בו ביקרנו, היין זרם כמים (וגם לא היה יקר במיוחד) ולרוב גם קינחנו בכוסית לימונצ'לו מקומי – מתוק, קר ומשכר.
אחת המסעדות המיוחדות בה ביקרנו נקראת Vivvaro Wine Bar. שימו לב, זו אינה מסעדה רגילה: אין בה כלל תפריט. לאחר שהתיישבתם, ויווארו ישאל אתכם מה תשתו וכמו כן, האם תעדיפו דג או בשר. כמו כן, הוא מקפיד לשאול האם אתם רגישים או נמנעים ממזון כלשהו (גלוטן וכו'). לאחר מכן, הטקס מתחיל: ויווארו נכנס למטבח הקטן ומתחיל לרקוח מאכלים כאוות נפשו. היות ומדובר בהצגה של איש אחד, הכל נעשה כאן לאט, אנחנו ישבנו 3 שעות, במהלן קיבלנו ארבע מנות דגים בנוסחים שונים (עם פסטה, קוביות דג טובה מצופות סומסום על מצע שעועית ירוקה ועוד) עד שלא יכולנו להכניס דבר אוכל נוסף לפה. במהלך הארוחה, ויווארו יוצא החוצה להפסקת עישון או פטפוט עם חברים מקומיים והכוס מתמלאת ביין אדום או לבן.
בעיית חניה
אם בחרתם להגיע לכאן עם רכב שכור, דעו כי יש בעיית חניה קשה בכל האזור: כאמור, הכביש צרים וצפופים ובתי מלון רבים אינם כוללים חניה צמודה, מה שיצריך אתכם לשלם כ- 20-25 אירו נוספים ליום עבור חניה בתשלום או להרחיק כמה רחובות מהמלון עד שתמצאו מקום חניה חופשי פנוי. שימו לב להסדרי החניה: פסים כחולים צבועים על הכביש משמעם חניה בתשלום, פסים לבנים או צהובים פירושם חניה מותרת לתושבי המקום בלבד (עם תג מתאים) ולכן יש למצוא קטע פנוי לצד הכביש שאינו מסומן. כך היה גם המצב בעיירה פריאנו, מצאנו מקום חניה פנוי בקצה העיירה (מרחק 10 דקות הליכה מהמלון) ובפועל, בימים הראשונים, השארנו אותו במקומו ובחרנו לטייל בתחבורה ציבורית. אוטובוסי ה-SITA מגיעים לכל מקום בתדירות סבירה, את הכרטיסים לא רוכשים באוטובוס או בחנויות מקומיות, כרטיס חופשי ל-24 שעות עולה 6.8 אירו, מאפשר לכם לדלג ממקום למקום וחוסך את הלחץ בנהיגה.
אמלפי, ראוולו ומינורי
את יום הטיולים הראשון, התחלנו בעיר אמלפי שעל שמה קרויה כל רצועת החוף. זוהי עיר נמל שהיתה בירת רפובליקת אמלפי עד לפני כ- 800 שנה, אך ירדה מגדולתה. מול העיר ניצב מזח וממנו אפשר להפליג במעבורות לעיירות אחרות בסביבה. במרכז, יש כיכר ובה ניצב הדואמו – הכנסיה הגדולה המקומית, העיר כוללת כביש אחד החוצה אותה בגיא בין הרים לממנו מסתעפות סמטאות קטנות. אותו כביש משמש כמדרחוב להולכי רגל וגם כדרך גישה למכוניות המקומיים: בכל רגע נתון, תנועת המכוניות מתנהלת בכיוון אחד בלבד, בעוד המכוניות לכיוון השני ממתינות ברמזור אדום. סמטאות העיר מלאות במסעדות, בתי קפה, גלידריות וחנויות מזכרות וניתן לבקר אף במפעל לייצור נייר, מהאחרונים שנותרו פעילים. מהעיר, אפשר לצעוד דרומה – מרחק כרבע שעה הליכה אל כפר הדייגים אטרני, ציורי מאוד בבתיו הבנויים אחד מעל השני ואווירה אוטנטית ושקטה יותר מאמלפי, במקום ניתן למצוא כמה מסעדות דגים טובות.
מכאן, תפסנו אוטובוס שעלה בדרך ההר מעלה אל העיירה ראוולו. זו ידועה בבתי מלון "בוטיקיים" והיא מספקת נוף מרהיב אל רצועת החוף למטה. ישבנו בבית קפה בכיכר והאזנו להופעת מוזיקה חיה שהתקיימה באותו הזמן. בשיטוט בין סמטאות המקום, ראינו שני טקסי חתונה, עם כלה וחתן הלבושים כמו בסרטים ופמליית ילדים קטנים המלווה אותם. אחת מהאטרקציות המקומיות היא ביקור בגנים של וילה רופולו (Villa Rufolo) (מחיר כניסה 5 אירו). הביקור במקום מתנהל דרך שבילים בגני הווילה הגדולים ובין יצירות אומנות בחדרי הבנין העתיק, אבל מה שעושה את המקום הוא הנוף המרהיב שנשקף ממנו מטה אל הים.
לאחר הביקור, פנינו לכיוון דרומה ברגל, התחלנו לרדת בכביש הגישה הראשי למקום ובפיצול הראשון אל כביש משני פנינו ימינה ומטה, עד שהכביש המשני עשה פנייה חדה ואז פנינו לעבר גרם מדרגות עם שלט לכיוון העיירה מינורי. מסלול ההליכה הזה עובר בין סמטאות בתים והוא יורד מטה מההר דרך אלפי מדרגות. במהלך הירידה הבלתי נגמרת, אינך יכול שלא לתהות כיצד מצליחים התושבים המקומיים לעלות ולרדת כל כך הרבה מדרגות (אין כבישים בין הבתים) – במיוחד המבוגרים מבינם שברכו אותנו לשלום. מדי פעם, אפשר לראות גם כרם ענבים, מטע עצי לימון או עצי זית, האוויר נקי והשקט משרה שלווה. לאחר אלפי מדרגות, הגענו לפאתי מינורי, ירדנו לכיוון הים ועצרנו במסעדה מקומית ליד רחבת הכנסיה – שם אכלנו פסטה שנעשתה בעבודת יד, מוקפצת בשמן זוית ושם בלבד: בסיסי, אבל מלא טעם. לצד כביש הים ממוקמת גם אחת מהקונדיטוריות המפורסמות באזור - Pasticceria De Riso, שווה לטעום מיני עוגות קרם או לימון.
דגי אנשובי בצ'טארה
דרומית למינורי, כ- 11 ק"מ ממנה ממוקם כפר הדייגים צ'טארה (Cetara), זהו כפר קטן ואותנטי (בביקורנו שם לא נתקלנו במקומיים דוברי אנגלית) וגם אותו עובר רחוב מקומי אחד המתחיל במורדות ההרים ומסתיים בים. תושבי הכפר מתפרנסים מדייג, יש כאן נמל קטן מלא בסירות דייג, ליד הים אפשר לראות כמה מסעדות בהן ניתן לאכול פסטה. באחת מחנויות המקום רכשנו צנצנות זכוכית מלאות בדגי אנשובי וטונה באיכות מצויינת. אם אתם אוהבים קרמיקה, נסיעה קצרה עוד יותר דרומה, תביא אתכם אל עיירת הקרמיקה Vietri sul Mare בה תמצאו שלל חנויות עם אריחים מצוירים, כלי בישול ואירוח ואפילו רהיטים.
פוזיטנו וסורנטו
העיירה פוזיטנו נחשבת לפנינת האיזור, היא מכונה גם "העיר האנכית" – מה שאומר כי כל שורת בתים ממוקמת מעל אחרת. בנקודת הירידה הדרומית של האוטובוס המקומי, נשקף נוף מהמם של בתי העיירה הצבעוניים ומפרץ כחול עמוק של הים. הכביש הבינעירוני מתפתל מעל העיירה וממנו מתפצל כביש מקומי חד סטרי שנכנס מצד אחד (צפוני), עובר בפיתולים, יורד קרוב לגובה פני הים ואז מתפתל שוב ויוצא מהצד הדרומי של פוזיטנו. בסיורכם במקום, יש לכם שתי דרכים לטייל ברגל: האחת היא ללכת לאורך הכביש הפנימי והשניה להעזר בקיצורי דרך שפירושם הוא לרדת ולעלות מאות רבות של מדרגות בסמטאות צרות וציוריות.
פוזיטנו היא ממתק לעיניים, המבנה הגאוגרפי שלה, ההר המכוסה בתים צבעוניים מעל מפרץ בצבעים כחול ירוק, כל אלו אינם מפסיקים להרשים את העין. קחו את הזמן כאן, רדו בסמטאות, עברו בין חנות לחנות, גלריות אומנות ועצרו לפסק זמן של גלידה טעימה או עוגה מפנקת באחת מהקונדיטוריות המציגות את עוגות הלימון, הקצפת והשוקולד כמו תכשיטים זוהרים. בחוף הים למטה, אפשר לשכור כסא נוח על החול הכהה או לתפוס מעבורת לעבר סורנטו או אמלפי.
מפוזיטנו, המשכנו לעבר העיר סורנטו, זו מציגה מבנה גאוגרפי שונה לעין, של עיר שטוחה יחסית אבל כזו שניצבת על צוק רם מעל הים. סורנטו מציעה חופים רבים יותר, אבל אל תצפו לחול לבן מוכר, החול כאן כהה הרבה יותר והנוף סלעי. בחלק מהמקומות הוקמו שוברי גלים או מזחים מלאכותיים עליהם ניצבים בשורות מסודרות כסאות נוח ושמשיות צבעוניות. החלק המרכזי של העיר כולל סמטאות רבות, מלאות בחנויות מזכרות, בגדים, תיקי עור, תבלינים, פסטות וכמובן מסעדות. סורנטו יכולה לשמש גם כבסיס יציאה לסיורים נוספים באזור: אל העיר העתיקה של פומפי, אל הר הגעש וזוב שכיסה אותה וגם אל העיר נאפולי. מכאן יוצא גם שירות מעבורות מסודר אל האי קאפרי הממוקם ממש ממול.
לחזור עם כושר
מלבד הביקור בעיירות השונות, חוף אמלפי מציע גם מסלולי הליכה על ההרים ממעל, כמו זה הקרוי "נתיב האלים" - Path Of The Gods שמתחיל בכפר בומרנו - Bomerano ומסתיים לאחר מספר שעות בכפר Nocelle או חוף פוזיטנו אחרי ירידה של יותר מ- 1,000 מדרגות. אם אתם רוצים לחוות כהלכה את האזור, אין מנוס מטיפוס של מדרגות רבות, אבל בסופו של דבר זה מאזן את המצפון במיוחד לאחר שזכיתם לאכול כל כך הרבה פסטה, דגים ועוגות במסעדות המקומיות.
ממש לפני סיום החופשה, בהחלטה מוצלחת עצרנו בבית האחרון של העיירה, שם ממוקם מפעל ביתי קטן המייצר לימונצ'לו משלושה מרכיבים בלבד: לימונים, סוכר ואלכוהול, ללא חומרי שימור או תוספים מלאכותיים אחרים. הבעלים של המקום סיפק לנו הסבר על תהליך הייצור וארז את הבקבוק היטב, כך שלא יפגע בעת הטיסה. לאחר שובנו ארצה, כל לגימה מהכוס סיפקה לנו כמה דקות של חסד עם זכרונות נעימים מחוף אמלפי, היה טוב, מאוד.
רוצים לראות תמונות נוספות? הכנסו לגלריה המלאה של חוף אמלפי.