מאז שאני זוכרת את עצמי, מלווים אותי סיפורי ילדותם ובגרותם של הוריי ברחובות בואנוס איירס. קולם המתרפק בערגה על זכרונותיהם, מחבר אותי ואת אחיי, עם או בלי משים, לכל אותם מקומות ואנשים שעיצבו אותם ואחר כך גם אותנו - דרכם. עם הזמן, תוייגו בראשי אותם המקומות והאתרים כ-"ארץ לעולם לא": מקום בדיוני אליו הגעה אפשרית רק במעוף דרך החלומות. זוהי הסיבה שחווית המסע אשר בושש לבוא, הרגישה בדיוק כמו חלום. קודם הגיע בן הזוג, אחר כך חתונה ואז הגיע הזמן לעוף אל חלקיה של ארגנטינה שאת קולם שמעתי אבל את פניהם לא הכרתי. זהו סיפור ה- "ירח דולסה-דה-לצ'ה" של מיקי ושלי, סיפור מסענו בארגנטינה.
בואנוס איירס - פעם שלישית גלידה
אז הזמנו טיסות לארגנטינה ועם התרגשות ודופק גבוהים, נחתנו בנמל התעופה באסייסה (Ezeiza), שם קיבלו את פנינו חברת ילדות של אמא שלי ובעלה. זהו הביקור השלישי שלי בבואנוס איירס, כך שהופתעתי לגלות כי מאז הפרידה האחרונה שלי ממנה בשנת 2006, לא הרבה השתנה בה. במבט לאחור, חווית נמל התעופה לבדה רמזה על כך - אולם הנוחתים נותר כפי שהיה עם סדר וארגון טעונים שיפור, עם המתנה של כשעה בתור לביקורת הגבולות ועוד כחצי שעה בתור החוצה, בו פתחו ובדקו לחלק מהנוסעים את המזוודות.
שכונת סאוודרה - פארק ירוק, אמפנדס וגלידה
הבית בו שהינו ממוקם בשכונה שנקראת סאוודרה (Saavedra), אחת מבין 48 השכונות של העיר. סאוודרה, שלא בדיוק נמנית בין הלוקיישנים הפופולריים של בואנוס איירס, עשויה להפתיע את מי שמעז להרחיק לכת מן המרכז צפונה. היא מכילה כמה נקודות עניין יפות כמו פארק סאוודרה, בו מתקיים בכל סוף שבוע יריד של אמנים במחירים נמוכים, לצד מגוון של דוכני מזון וגלידריה טובה ממול. טיול מסביב לפארק ובשכונה בכלל, חשף בפנינו גם מגוון של מסעדות מצוינות כמו מסעדות איטלקיות "שיקיות", מסעדות גריל המכונות "פאריז'אס", מטבחים פתוחים פינתיים וקטנים, כמו פינת החמד "לה בואנה קוסינה" (בתרגום: "המטבח הטוב") שבה נמצאים תנורים גדולים עם פיצה ואמפנדס צרובים (מאפה מקומי מהפופולריים בארגנטינה, ממולא בבשר ובמגוון של מילויים נוספים).
שכונת בלגראנו - סידורים מתוקים, כנסייה ושוק
סמוך לסאוודרה נמצאת שכונת בלגראנו (Belgrano), שכונה שוקקת חיים ואחת התחנות הראשונות אליהן הגענו על מנת להמיר דולרים לפסוס. כאשר יצאנו מהמקום בו המרנו כסף, קלטתי שלט של רשת גלידריות בשם פרדו (Freddo) שזכרתי עוד מביקורי הקודם. נכנסנו לגלידריה והזמנו את הגלידה הראשונה בטיול, זו שפרצה את הסכר לקילוגרמי הגלידות שפקדו את קיבתנו מאותו יום ואילך. אחרי שזללנו והסכמנו שהגלידה הארגנטינאית היא הטובה בעולם, הלכנו לכנסיה יפה סמוכה - Parroquia Inmaculada Concepción - המפורסמת בצורתה העגולה. למולה הבחנו בכיכר, פלאזה בלגראנו, ובה יריד אמנים מקסים. היריד פועל בכל סופי השבוע, ומציג עבודות מיוחדות של אמנים מקומיים, כמו גם פרטי לבוש ואקססוריז במחירים שווים לכל כיס. סביב לכיכר ישבו על המדרכה רוכלים שפרשו את עבודותיהם על גבי מפות, אותם פגשנו גם ביתר ימות השבוע.
נהר הטיגרה - פסטורליה לצד נהר חום
בזכות תחזית מזג אוויר טובה, חברים של הוריי החליטו לקחת אותנו לבית הקיט שלהם על נהר הטיגרה. טיגרה היא למעשה עיירה בפרובינציה של בואנוס איירס, כחצי שעה מתחומי הבירה, שיושבת על אי בין נחלים ונהרות. העיירה מהווה את נקודת היציאה לביקור בדלתת נהר הפרנה אשר מקורו נמצא בברזיל, אליה מתמזגים נהרות נוספים כמו נהר הטיגרה ולה פלאטה. קסם האזור טמון בכך ששביליו ודרכיו הם למעשה נתיבי מים ונהרות ואת דרככם מאי לאי תעשו באמצעות סירות ממונעות או סירות משוט. אנשיה האמידים של בואנוס איירס רכשו עם השנים בתי קיט על איי הטיגרה בכדי לנוח מעט מהמולת העיר מבלי להרחיק לכת. לכל אחד מן הבתים באיים יש מזח משלו אליו מגיעות בכל יום סירות ממונעות המוכרות מגוון של מוצרים כמו מים, חלב וביצים.
לא זכרתי מביקורי הקודמים בטיגרה עד כמה המקום פופולרי בקרב המבקרים והמקומיים. אין זה פלא אפוא שההמתנה לסירות ארכה זמן רב, מה גם שהעובדה שהגענו בסוף שבוע וביום שטוף שמש לא תרמה לעניין. אחרי שעלינו על סירת המנוע, תחושת החופש הציפה אותנו והשכיחה את ההמתנה המייגעת. בית הקיט היה מקסים ואף היה לו חוף פרטי קטן לטבילה במימי הטיגרה החומים (מי הנהר מלאים בסחף היוצר את הצבע העכור). היה חם ולח ורעש אופנועי הים בא והלך כשישבנו על הדשא וצפינו בתנועת הנהר, הייתה זו אתנחתא נפלאה מן ההמולה של העיר. המבקרים במקום יכולים לטייל בטיילת, לאכול במסעדות, לשכור סירה או קיאק, ואפילו ללכת אל פארק שעשועים ענק (דה לה קוסטה). אבל מבין כל אותם מקומות ואתרים שמציע הטיגרה, קסם לנו בעיקר שוק הפירות, אך בניגוד לשמו, מצאנו בו יותר מזכרות ועבודות יד מקוריות מאשר תפוזים ובננות.
שכונת פלרמו ובית קברות ריקולטה - שיק ארגנטינאי וסמלי תרבות
אחת משתי מתיחות הפנים היחידות בהן הבחנתי בבואנוס איירס, היתה בשכונת פלרמו, השכונה הגדולה ביותר בעיר. השכונה ידועה כשכונה איכותית ויוקרתית יותר בה מתגוררים בני מעמד הביניים ומעלה. אזוריה השונים מגוונים ובכל אחד מהם ניתן להכיר פנים חדשות של העיר. שניים מהאזורים המוכרים יותר של פלרמו נקראים פלרמו סוהו ופלרמו הוליווד. ההיכרות איתם התחדשה באחד מן הלילות, בהם חברה ארגנטינאית ובן זוגה לקחו אותנו לבר בשם Il Ballo del Mattone, שמתפקד גם כגלרייה לאומנות, ולבעליו מסעדה איטלקית מצויינת לא הרחק משם. אחרי כמה סנגרייות חינמיות לכבוד פתיחת תערוכת הציור, החלו הופעות של להקות מקומיות וביניהן להקתו של בן דודי שניגנה טנגו לצעירי העיר המפזזים. באותו הערב הרגשנו בן זוגי מיקי ואני את ליבה הפועם של בואנוס איירס, את הפלפול של תושבי העיר ואת שמחת החיים של התרבות הארגנטינאית. ויכול להיות שזו פשוט הסנגרייה.
יומיים לאחר מכן, כששבנו לשכונה, חשפה בפנינו זריחת השמש את גווניה; ערבוביה של בתים קולוניאלים, בניינים חדשים, מלונות אקסקלוסיביים, כיכרות ואינספור חנויות אופנה ומסעדות עם "שיק" מיוחד בצלילי השפה הספרדית. אחת מהכיכרות המפורסמות שלה היא פלאזה סראנו (Plaza Serrano), שאותה מעטרים בחינניות בתי קפה מסוגננים, בכל סוף שבוע מתקיים בה יריד של אומנים מרהיב ועשיר באומנות מקומית, עם מגוון של מזכרות, פריטי לבוש, עבודות יד, דוכני מזון וכל העולה על הדעת. בזכות קרובי משפחה, זכינו להכיר בנוסף גם את גני פלרמו (Bosques de Palermo), הריאה הירוקה של העיר: פארק ירוק וגדול, מלא במסלולי הליכה, אגמים מלאכותיים וגני פרחים. זהו לוקיישן מצוין לפרוש שמיכה, לשבת עם בקבוק בירה מקומית וקרטון של אמפנדס.
למרות הכתוב ולפני הכל, שכונת פלרמו זכורה לי מסיפורי הוריי, בראש ובראשונה, כשכונה בה ממוקם הגן הבוטני שסמוך אליו נולד אבי. זהו גן גדוש בצמחייה ליד תנועת הכביש הסואן וכאשר נכנסים אליו, שוקעת לה אט אט, עם היעלמות רעש הרחוב, אווירה פסטורלית ורומנטית. במרחק נסיעה קצר משם, אם תעלו על האוטובוס מחוץ לגן (קו 67), תגיעו למקום נוסף שמהווה עבור רבים אתנחתא קצרה (ועבור אחרים אתנחתא ארוכת שנים...) - בית הקברות ריקולטה. זהו בית הקברות הראשון בחיי שהיווה עבורי, כמו עבור רבים נוספים, אטרקציה ארכיטקטונית מעניינת, וסביבה מרשימה לטיול נעים של כשעה וחצי. קבריו מגוונים, מקטנים ועד גדולים ובו נחים מנוחת עולמים מגדולי גיבורי התרבות הארגנטינאיים, כאשר אחת מהפופולריות מבניהם היא אווה (אוויטה) פרון, שהייתה לרעייתו השנייה של נשיא ארגנטינה חואן פרון. את קברה של אוויטה פוקדים מידי יום מבקרים רבים הנסחפים ומסוקרנים מהשפעתה האדירה של דמותה הכריזמטית על העם הארגנטינאי. השפעה הניכרת לעין לכל אורך מסענו.
שכונת לה בוקה - עוני ססגוני, ספורט וטנגו
ביקור בבואנוס איירס אינו מושלם מבלי לעבור דרך שכונת העוני הצבעונית בעולם - לה בוקה. למרות שכבר ביקרתי בשכונה פעמיים בעברי, רציתי להכיר למיקי את אחד מסמליה החשובים (והתיירותיים) של העיר, שמתמצת עבורי את סוד קסמה המיוחד - תיבול המציאות באשר היא. משכונה ענייה סמוך לנמל, הפכה לה בוקה, בזכות אנשיה ובראשם הצייר בניטו קינקלה מרטין, לשכונה צבעונית עשירה בספורט וטנגו ולאחד ממוקדי התיירות הפופולריים ביותר בבואנוס איירס. גם כאן, במלכודת התיירים הצבעונית הזו, סיפרתי למיקי על ההיסטוריה השכונתית כפי שהיא זכורה לי מסיפורי אמי, היסטוריה שמתמקדת באדם אחד מיוחד שחלק חוויות על כוס תה בסלון של סבי ושפיסלו עומד בגאון במדרכה שליד הנמל - קינקלה מרטין. הוא היזם שלקח את שאריות הצבעים שהותירו אחריהם הימאים והמלחים, להפקת פרויקט בו השתתפו תושבי השכונה, מבוגרים וילדים כאחד - הוספת גוון על "לחייה" של השכונה (או שמא על לחייהם של התושבים?).
אצטדיון הבונבוניירה אשר בלה בוקה, הידוע כמקום בו גדל והתפתח אחד מן השחקנים הגדולים בהיסטוריה - דייגו מראדונה, מעניק למבקרים הצצה לתרבות הכדורגל הארגנטינאית, בין היתר בעזרת המוזיאון שבמקום. טיול בסמטאותיה וברחוב הקמיניטו המפורסם, שטף אותנו בעושרה התרבותי של ארגנטינה, כשמכל בית קפה בקעו צלילי הטנגו ובפתחם זוג רקדנים מנוסה יותר ופחות, המציע לעוברים ושווים ריקוד טנגו בעלות סמלית (יותר ופחות גם כן). יציאה מן הרחוב לכיוון הנמל, סיפקה לנו קצת שקט ונקודת מבט נוספת על ים האנשים המטיילים בשכונה וגם כמה דוכנים עם פחות תיירים ועם מבחר של מזכרות במחירים פחות "מתויירים".
מרכז העיר, שכונת סן טלמו ופוארטו מדרו - שדרה רחבה, אמנים וצ'וריסוס
אל השכונה הותיקה ביותר בבואנוס איירס הגענו בליווי בן דודי שגר לא רחוק משם, מוזיקאי צעיר ומחונן שחי מן היד לפה באושר גדול. אלו הם צעירי השכונה - מוזיקאים ואמנים בוהמיים שחיים בתחושת סיפוק גדולה ומעניקים למבקרים תמימים כמונו השראה גדולה לא פחות. תרבות הרחוב בסן טלמו הדהימה את שנינו, עם מופעי רחוב מרשימים של אמנים מקומיים, דוכנים של עבודות יד והרבה מסעדות המציעות שפע של מטבחים מקומיים מצויינים. לטעמי הייתה זו אחת מן השכונות האותנטיות ביותר בבואנוס איירס, בה העבר נשמר בכבוד בהתגלמות בתי הטנגו הנפוצים באזור וההווה חי ופועם לו בחוזקה ברחובות.
זו הייתה גיחה נפלאה מן השדרה המרכזית העצומה של הבירה - שדרת 9 ביולי (Avenida 9 de Julio), השדרה הרחבה ביותר בדרום אמריקה ואחת מן הרחבות בעולם. השדרה מזוהה מרחוק בזכות האובליסק העומד בה בגאון, אחד מסמליה המובהקים של העיר. ארבעה בלוקים מן האובליסק מזרחה, תגיעו למדרחוב ארוך בשם רחוב פלורידה ובו מגוון של חנויות, בתי קפה ומסעדות וגם לא מעט חלפנים מפוקפקים שילחשו לכם "דולר" מפינות שונות. אחרי הליכה ממושכת ודביקה מחום ולחות, שמחנו לגלות בקצה הרחוב מבנה ישן ששופץ לקניון מרשים, יפה וממוזג בשם Galerías Pacífico. שם החלטנו לקיים "עצירת גלידה" נוספת לאגירת אנרגיה להמשך היום.
אחרי ריענון מתוק, שבנו לשדרות 9 ביולי ופנינו לשדרה גדולה נוספת וידועה בעיר - שדרת מאי (Avenida de Mayo) - בה בתי עסק רבים ומרובים. באמצע השיטוט הבחנתי בבית קפה מוכר, נדמה היה לי כי לפני מספר שנים שתיתי בו שוקו חם עם אמי. היה זה "קפה טורטוני", בית קפה בסגנון פריזאי שקירותיו מגוללים סיפורי גדולי התרבות והבוהמה הארגנטינאים, סופרים, מוזיקאים, משוררים ואנשי רוח, שנהגו לשבת יחד ולהתדיין על עניינים ברומו של עולם.
מספר בלוקים מקפה טורטוני ובמרחק הליכה קצרצר מסן טלמו, גיליתי מחדש את פוארטו מאדרו, השכונה השנייה בעיר שעברה מתיחת פנים רצינית. השכונה הממוקמת לצד ריו דה לה פלטה (בתרגום: "נהר הכסף"), הייתה בעבר מקום בו כף רגלינו לא העזה לדרוך; אזור מוכה פשע עם מפעלים ובתי מלאכה נטושים, אפרורי ונטול חן. הודהמתי לגלות עד כמה מעוף ותקציב יכולים לשנות את פניה של שכונה. התחדשותה הפכה אותה לאחת מן השכונות המודרניות והטרנדיות בבואנוס איירס. חצינו את גשר הנשים, לכיוון הקוסטנרה סור (Costanera Sur Ecological Reserve) ובחרנו את דוכן האוכל הראשון בו עדיין לא התבייתו עשרות יונים. סיימנו את היום עם צ'וריסו בבאגט וצ'ימיצ'ורי מעל.
שלום ולא צ'או....
הפרידה מבואנוס נמתחה כמו מסטיק. קשה לעזוב אותה מבלי שיצוצו להן תחושות ההחמצה. ה"טו דו ליסט" בעיר התרחב לו בכל יום וכל אתר הוסיף לנו עוד כמה דומים לו לרשימה עם סקרנות לא מסופקת. עם כרטיס טיסה ביד וכוונה ברורה לביקור נוסף, פנינו הביטו דרומית-מערבית למקום בו האוויר יותר טוב והאווירה שונה: פטגוניה, הניו זילנד של דרום אמריקה.